מורשת רפובליקנית
נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).
מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.
אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?
כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.
מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.
ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.
אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.
נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).
ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.
חברים –
שמאל איננו יכול להיות שייך ללאום כלשהו, כולל הציונות!
שמאל איננו יכול להיות שייך לדת כלשהי, כולל היהדות!
שמאל אמיתי הוא חופש!
חברה –
הציונות אינה לאום. לדעתי היא יותר השקפת עולם. חירות בסיסית היא, מתוקף הדמוקרטיא בכלל והשׂמאל בפרט, לחירות בהשקפת העולם.
באשר לדת, השׂמאל אכן אינו שייך לדת זו או אחרת. אבל תני לבך על התרומות שהשׂיאה דוקא היהדות לשׂמאול העולמי. חשבי על השבת. חשבי על המיסוי לצרכי צדקה. חשבי על איסור נשך וריבית, ועל שמיטת חובות. הרי זה שׂמאל במיטבו!
חופש? כן, אבל יש גבולות. הגבול שהצבתי כאן הוא הערבות ההדדית. איני רוצה לשלול מאף אחת ואחד את החופש. אני כן מציע לשלול זכות – את זכות ההשתתפות בבחירות הכלליות.
אורנה,
אנא ראי גם מה שכתבתי לפני מעט יותר משנה – הטור הראשון שכתבתי על פרשת השבוע, עוד ב"שקוף" –
http://www.shakoof.org.il/2008/08/14/829/
כפי שכתבתי בפייסבוק, שמאל אכן לא יכול ולא צריך להיות מזוהה בלעדית עם לאום כלשהו או דת; מאידך, אני מסכים עם אורי שאין כאן נתק מוחלט. שמאל אמיתי הוא חופש זאת הצהרה קצת משונה היסטורית, אבל ניחא.
מה שבעיקר מטריד אותי זה שמתעסקים כ"כ הרבה במניפסט הזה. הייתי מפרט מדוע לדעתי הוא לא ראוי לדיון, במיוחד על ידי אנשים מודעים ומשכילים כמו בעלהבית, אבל נועם שיזף עשה את זה הרבה יותר טוב ממני:
http://www.promisedlandblog.com/?p=1416
ממליץ בחום לעבור לבלוג של נועם, ולו בגלל השיר של ברל (ז'אק, לא כצנלסון).
רוב הביקורת בטור שם היא ad hominem. האמת היא, כמעט כפי שמר ינשוף היה אומר, זה לא מעניין את כף רגלי השׂמאלית. אנחנו מנהלים כאן דיון ad rem – לעניין.
היתרון במסמך של הספרי ויניב הוא שהוא עורר תשׂומת לב. הם התחילו גל, שאפשר לתת לו לדעוך, כיון שאנחנו לא מרוצים ממי שהתחיל אותו. ואפשר גם לרכב עליו, ולקחת אותו לאיזה כיוון שאנחנו רוצים.
מה עדיף בעיניך?
לדעוך, כי הוא עכור בלי קשר לזהות הכותבים 🙂
הסנקציה אשר אתה מעונין להטיל על המשתמטים איננה מתאימה, בעצם כך שאתה מונע מהם את הזכות לבחור אתה למעשה לוקח מהם את הסיכוי לשנות את המדינה כך שתתאים לתפיסת עולמם.
בכך אתה למעשה יכול ליצור מצב של עריצות רוב ואם נרצה להגיע למקרה קיצון לנסיונות להפיכה אלימה, אנשים רוצים להשמיע את קולם בדרך זו או אחרת אם הם יחושו שאין להם כלל יכולת להשפיע דרך הבחירות הדרך שנשארה היא לתפוס את המדינה.
מה שכן, הדיון בבלוג שלך – בלי קשר למניפסט הנבחני – הוא חשוב. אבל הייתי מנתק אותו כבר מהספריויניב.
ההצעה נשמעת הגיונית, אבל מה אתה עושה עם ציבורים בישראל, כמו למשל הערבים, שלא רוצים לקחת על עצמם חובה אזרחית כי הם מרגישים כה רע כאן, שהמדינה לא ממלאת את החובה הבסיסית שלה אליהם – להתייחס אליהם בכבוד ובשוויון? והרי אי אפשר לומר שהם טועים לגמרי…
הויכוח פה עם עם כל הכבוד (ואין הרבה) להספרי ויניב הוא לא על המשתמטים אלא עוסק יותר בפילוסופיה מדינית. כל אחד פה מתבטא בצורה שונה לא בגלל משתמט זה או אחר אלא שכל אחד מניח הנחת יסוד שנכונה רק אל עצמו בקשר לתפקידה של המדינה והיחס של אל האזרחים.
האם זכויות הם טבעיות ומוקנות לנו עצם היותינו בני אדם? או שמא זכויות שונות הן פריבילגיה של המדינה שאז כמובן היא יכולה לקחת אותן.
האם אזרח "חייב" למדינתו? הרי האזרח הוא זה שהקים את המדינה ואם דברים מסוימים בהתנהגות המדינה לא נראים לו מדוע הוא חייב לציית? הרי הוא מחזיק את המדינה עבורו וברגע שהיא לא מעניקה לו את הדברים שלשמם הוא הקים אותה מדוע אליו לשמוע בקולה?
חנוך –
לתפוס את המדינה, זה בדיוק מה שאני מציע לעשׂות. בסופו של דבר, דרך הכנסת. אבל יש עוד דרך ארוכה לעשׂות.
אין זכויות בלי חובות, אין כזה דבר. ודוקא בגלל הסכין החלודה והמעוקלת. עצם העובדה שהמדינה מעניקה לך בטחון אישי מפני, הופכת אותך לבעל חוב גדול מאד. לולי מוראה של רשות, איש את רעו חיים בלעהו.
ואיש עקרונות יוכל לפעול כדי לשנות את הכללים. בכח לא יוכל לעשׂות זאת כמובן, כיון שלא הוא ולא חבר(ות)יו לדרך אחזו נשק. אם ינסו לעשׂות כן באופן פרטי, ימחצו אותם כוחות הבטחון כמחוץ המחבט את הזבוב. ואיכשהו גם קשה לי להאמין שיתפתח פה אנארכיזם אלים. יש כל כך הרבה אלימות גם כך.
אבל אני מוכן להאזין למי שהעקרון חשוב לו מספיק כדי שיפעל לרווחתם של אחרים, לאחר ששלם את חלקו. אחרת אחשוד תמיד בכפירה בעיקר.
***
דימי –
אני שואף בהחלט לקראת מסמך שיחליף את הטיוטא הראשונה. אנא, הצטרף אלי בבלוג שלך, והתחל לכתוב. ככל שנרחיב את הדיון, כן נוכל להתרחק מהעכרירות הבראשיתית.
***
טלי –
את צודקת, כמובן. בטור בהמשך השבוע ב"ה אפרט כיצד אני חושב שיש להחיל שירות לאומי.
בינתיים אומר רק שהשלב הראשון יהיה התנדבותי לחלוטין. יחידות עילית של שירות לאומי. כל העדות, ביחד ולחוד. בתוך הקהילה או דוקא מחוצה לה. כיד הדמיון הטובה.
בחלק מאלה יהיה מקום של כבוד לנציגות/ים מן הציבור הערבי. נבדוק איך זה עובד, ועם נסיון נמשיך הלאה.
אורי-
אינני מסכים עמך שאין זכויות ללא חובות, ישנם חלקים בחיי האדם שיכלו להיות לו גם אם לא היה בוחר להקים מדינה כמו למשל חופש הביטוי. המדינה לא יכולה להגביל חופש ביטוי מכיוון שלא היא העניקה לו אותה, לאדם אין צורך במדינה בכדי להתבטא בחופשיות.
בנושא הבטחון שהוא כמובן יותר טעון אני חושב שאין למדינה להכריח אנשים להתגייס, אולי ניתן לתת אפשרות להפוך אותו עבור אנשים מסוימים להיטל ביטחון שאנשים אשר יבחרו להתגייס לא ישלמו.
חנוך –
אני דוחה את טענתך מכל וכל.
חופש ביטוי אינו עניין של זכות, הוא עניין של יכולת. ביכלתך לאמר מה שאתה רוצה. אם תאמר דברים שאינם נעימים לאוזן הציבור, תאלץ לשלם על כך מחיר.
הזכות היא, אם כבר, שלא להאזין למה שלא רוצים להאזין לו. על זכות זו אין לי שום ערעור, אך גם היא נגזרת מכח האמנה החברתית, ברוח הסכין החלודה.
בעניין הגיוס בכפיה, שתי תשובות:
א) הרעיון הוא לפתוח ערוץ מקביל לשירות בטחון. אני מזכיר לך שגם היום שירות קרבי הוא כמעט התנדבותי. אבל מדוע למנוע מאחרים שירות משמעותי? קל וחומר המוני הפקידים והפקידות המיישבות/ים את המשׂרדים הצבאיים ללא מעשׂ וללא תועלת?
ב) אינני מציע כאן שום כפיה. אני מציע עסקא. רוצים? שרתו והצביעו. לא רוצים? לא צריך. בינינו, מה כבר שווה קול אחד מתוך מיליונים?
אם מדברים על רשע, חשוב לציין שאלדד יניב לא ממש עשה שירות צבאי, אלא היה ב'במחנה' והתקדם על חשבון הצבא, יצר קשרים, קיבל כסף וכו'. הוא בוודאי יותר גרוע מאדם שלא הגיע פשוט לצבא, או מאדם שאידאולוגית סירב להשתתף בפלישה ללבנון נאמר או בדיכוי האינתיפאדה.
רן –
זה לא נכנס תחת הגדרת רשע. אני העברתי שלוש שנים בלשכות גיוס ובבקו"ם, ולא מחזיק מעצמי רשע. לפחות לא בגלל השירות הצבאי שלי.
אבל זה לא באמת חשוב. כפי שכתבתי לדימי למעלה, לא מעניין אותי לדבר ad hominem. מעניין אותי הנושׂא עצמו. האם אפשר להעיר מחדש את השׂמאל ולגבש אותו. לדעתי כן, לפחות אני מנסה.
אבל לוותר על האפשרות בגלל שכותבי הטיוטא אינם נאים בעיניו – הרי זה סמול לגמרי. ובזבוז.
רן, אורי, תודה על ההתייחסות לפוסט שלי. נכון, הביקורת שכתבתי היתה במידה רבה על האנשים, גם מפני שזה נראה לי רלבנטי לדיון שהם העלו (בראיון שלהם בהארץ הם התנסחו לעתים קרובות במונחי "אני", מה שקצת מזמין דיון שכזה). אבל הנה עוד נקודה לגבי הנושא עצמו: האם בכלל ייתכן שמאל ללא ערבים? אלדד ויניב כותבים מנקודת מבט יהודית לחלוטין, מתייחסים לערבים כל הזמן בתור "הם", ובה בעת מדברים על חברה אחת עם אחריות הדדית. סתירה פנימית, שלא לומר קשקוש גמור. לטעמי, ההתעקשות של השמאל להעמיד פנים שהוא מחזיק בתפיסות ליברליות ושוויוניות, ולקיים בו בזמן מסגרות של סגרגציה, היא אחת הסיבות לקריסה – הרעיונית והמבנית – שלו.
ולגבי המניפסט ומחבריו, אני עומד מאחורי מה שכתבתי. זה הזרם שאפשר לקרוא לו ניאו-ציונות או הימין החדש. שם עירית לינור יושבת ביחד עם אביגדור ליברמן ובן דרור ימיני וכעת גם הספרי ויניב. כולם בעד יציאה מהשטחים, כולם בעד לדפוק את הערבים. אז שיקראו לעצמם איך שהם רוצים.
נועם –
בהחלט יתכן שמאל ללא ערבים, בדיוק כשם שיתכן שמאל ללא יהודים. הנחת המוצא האוניברסלית של השמאל, לא די שאיננה עומדת בשום מבחן הסטורי, אלא היא גם שרירותית. מדוע השמאל אוניברסלי? בגלל שמרכס אמר? הנה, אני מדבר על שמאל לא אוניברסלי (לפחות בנקודת המוצא שלו). אתה יכול לטעון עד מחר שזה איננו שמאל – זה טיעון חסר חשיבות. אני אמשיך לקרוא לו שמאל, ואתה תקרא לו כדרלעומר זוטא.
העיסוק באנשים כותבי המסמך המקורי, בשמו של המסמך, בצורת אותיותיו ובמספור עמודיו הוא התחמקות מדיון בעצם השאלות שהם מעלים.
נועם –
אני דוקא אשׂמח מאד לרב-לשוניות בשׂמאל הלאומי. הנושׂא עלה בדיונים קודמים – בעיני יש בישׂראליות מקום לעברית ולצדה לערבית (אני מניח שהרוסית והאמהרית תשקענה ברקע, פחות או יותר, בעוד דור או שניים).
חסרים לי מאד קולות בערבית בדיון הזה.
וחסרים לי מאד עוד קולות נשיים.
מיה בנגל כתבה על כך בביקורת שלה על הטיוטא – איפה הנשים? באוכלוסיא הרי הן חצי.
ינשוף – אתה סותר את עצמך לטעמי. אתה מתחיל ואומר שייתכן שמאל מסוג א' (ללא ערבים, או ללא יהודים), ואחר כך אתה אומר שזה עניין נטול חשיבות של הגדרות, שאני קורא לו כך ואתה קורא לו אחרת.
במלים אחרות: אם המונח "שמאל" הוא סתם תיבה ריקה שאדם נוטל על עצמו כרצונו, אז אין לי מה לענות לך, ואין לך טעם לענות לי, ובכלל כל הדיון במניפסט השמאל החדש הוא נטול ערך. אבל אם אתה לא מין פוסטמודרניסט גמור שכזה, ואתה מאמין שלמונח "שמאל" יש איזו משמעות יציבה ואמיתית, אז יש מקום להתווכח. ובמקרה כזה, אני בהחלט מייחס לשמאל מידה גדולה של אוניברסליזם, לא רק מתוך מרכסיזם, אלא למשל כמו שהאמריקאים רואים שמאל, מתוך זיקה לליברליזם.
אורי – יש מין נטייה כזו אחרי פרסום דעה שמאלנית שכל מבקר קופץ בשם האג'נדה שלו: אחת שואלת איפה הנשים ושני איפה הערבים ושלישי איפה הגייז וכו'. אבל השאלה שלי איפה הערבים באה ממקום אחר. אני מאמין גדול בתפיסה לפיה כל דבר בחיינו כאן מובנה מתוך יחסינו עם הערבים, או מתוך הסכסוך עימם (כמו שמאיר אריאל אמר, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה). ולכן כל תנועה פוליטית נדרשת להגדיר לא רק את יחסה ליהודים אלא גם לערבים או לערבית או לערביות. הביקורת שלי על הספרי/יניב היא מתוך ההגדרה הזו שהם סיפקו, גם במה שהם אמרו וגם במה שלא אמרו.
כל עניין השירות האזרחי הוא בעייתי מכמה בחינות.
קודם כל נתחיל מזה שצבא בישראל הוא צורך קיומי ולכן קיים שירות צבאי חובה, כדי לענות על הצורך הזה. שירות אזרחי איננו צורך קיומי, וקשה להצדיק שירות בו בכפייה או להתנות זכויות אחרות בשירות כזה עבור מי שלא משרת בצבא. בנוסף צריכה להשאל השאלה המהותית עד כמה הצורך הצבאי של ישראל מצדיק שירות חובה. אולי במקום שירות אזרחי, יהיה עדיף להפוך את צה"ל לצבא מקצועי המתגמל את חייליו בהתאם ובכך לפתור את חוסר האיזון שקיים היום. ואני מבקש מהמגיבים להשתדל לחסוך ממני את ההתלהמות הרגילה של "צהל הוא צבא העם" ועוד מיני מוטיבים פאשיסטו-מיליטריסטיים שנותרו מימי קום המדינה ומונעים מישראל להפוך מצבא עם מדינה למדינה שיש לה צבא.
בעייה נוספת היא ששירות אזרחי שקיים במדינות כמו גרמניה למשל, גורם לבעייה חברתית. אלו שמשרתים שם במקום שירות צבאי או בהתנדבות, מהווים כוח אדם זול מאוד, שהמוסדות השונים הפכו תלויים בו מבחינת התנהלות תקציבית. הסידור הזה גם מדיר מקומות עבודה מאזרחי המדינה העובדים וכמו כן מדרדר את רמת השכר במקצועות הללו (סיעוד, שרותי הצלה וסדר ציבורי, חינוך וכד') , שכן קיים היצע עובדים/משרתי שירות אזרחי זול וזמין.
כיום דנים בגרמניה בביטול שירות חובה בצבא שכן הוא אינו נחוץ(קיים כיום לבנים בלבד ול-11 חודש, וניתן להמירו בשירות אזרחי די בקלות), ואחד הדברים שמונעים את הדבר הוא הבעיה הכלכלית שתיווצר כתוצאה מכך (מספר המשרתים בשירות אזרחי יירד אז בצורה דרסטית).
לא פשוט כל העסק הזה. הרבה יותר פשוט לצעוק בגרון ניחר ובהתלהמות "ישראלי אמיתי לא משתמט" (או משתרמט או מה שזה לא יהיה…)
נועם (שיזף) –
איפה הגייז לא שאלתי הפעם. אם תפשפש אחורה בבלוג תמצא רצף טורים בהם הבעתי דעות נחרצות בנושׂא, כולל בתחום ההלכה.
לגבי יחסי עברים-ערבים – לא כל דבר נגזר ממערכת היחסים הזו (יאמר מאיר ע"ה מה שיאמר), אבל הרבה מאד בהחלט כן.
הספרי ויניב כן התייחסו לשאלה זו. ראשית, באמנה עצמה. הרעיון להשוות את הזכויות והחובות של כלל הציבור האזרחי הוא רעיון חשוב, ולדעתי הוא נקודת מפתח במערכת היחסים הזו. אם לא נבין כאן שחייב להיות איזון בין זכויות לחובות, אין סיכוי לשום התקדמות חיובית.
עוד הם כותבים, ושוב אני מסכים, שחייב לבוא צעד דרמטי מצד המדינה, כדי לפתוח את הדף החדש. לדעתי צריכים להגיע עוד לפניו כמה וכמה צעדים קטנים, מתוך הציבור עצמו. בכל מקרה, מדובר בתהליך ממושך, לא בזבענג וגמרנו.
כיון שבקשת הגדרה – הנה שלי: כלל הציבור שאני מתייחס אליו הוא זה הישׂראלי. נכללות/ים בו דוברות/י עברית וערבית, רוסית ואמהרית, ועוד כמה שׂפות המסתובבות בשטח. כרטיס הכניסה הוא האזרחות הישׂראלית.
לגבי הנשים בכל הסיפור –
זו לא סתם עוד אג'נדה. זה חצי מהציבור. עצם העובדה שרוב המגיבים כאן הם מגיבים, מטרידה אותי מאד. העובדה שרוב חברים הכנסת הם חברים, מטרידה אותי הרבה יותר. העובדה שראשת הממשלה היחידה שלנו היתה גולדה, על זה כבר באמת שאין מה לאמר.
זה לא צחוק. חלק גדול מהתסבוכת הוא שהגברים צועקים אחד על השני והנשים לא מתערבות. כל עוד זה המצב, לא נגיע רחוק.
יוסי –
נתחיל מהמוסכם: בעתיד הנראה לעין אין מנוס מלקיים צבא. אבל איזה צבא?
התשובה שאתה מציע, צבא מקצועי, עולה מייד בכל דיון על שירות לאומי. ההתנגדות שלי לכך היא שצבאות מקצועיים נוטים להפוך לגורמים פוליטיים, ואו לתפוס את השלטון, או להכתיב מי יאחז בו. גם כך הצבא (והשירותים החשאיים) מעורב הרבה יותר מדי בפוליטיקא. אוי ואבוי לנו אם במקום "צבא העם" יתערב לנו בפוליטיקא צבא מקצועי. אתה נוטה לזלזל בעממיות הצבא, אבל לדעתי זו הסיבה המרכזית לכך שעדיין לא היתה לנו כאן הפיכה צבאית.
לגבי הסכנה הכלכלית שבשירות לאומי – אתה צודק, וכבר כתבתי על כך בתגובות פה ושם. אין לי מתכון פלא להציע, כיצד להבטיח ששירות חובה אזרחי לא יהפוך לסתם ספק של כח אדם זול. אבל כן יש כמה נקודות בסיסיות:
א) נתחיל בקטן. יחידות עלית, שתעברנה את המסר שאפשר אחרת – גם מבחינת התרומה האזרחית, גם מבחינת השירות של צעירות וצעירים מהציבורים הערבי והחרדי. יחידות קטנות לא תפרנה את שיווי המשקל בשוק העבודה. נתחיל כך, ונראה איך להמשיך על סמך הנסיון.
ב) גרמניא רלוונטית לדיון כיון שיש בה מערכת דומה, אבל יש גם המון נקודות שוני, שאסור להתעלם מהן. למשל, שגרמניא אינה נמצאת במלחמה. למשל, שגרמניא כבר עברה את תכנית מרשל שלה; אנחנו עוד לא.
יש כאן דור צעיר שבפניו עומדות משׂימות כבירות. אני מבין שהרעיון לכרוך את השירות הלאומי בזכות ההצבעה מעורר התנגדות. לכן אני מציע שהוא יוכל בנקודה בלתי-מוגדרת בעתיד. אבל למשׂימה צריך להתגייס, וכח האדם לביצועה מבוזבז כרגע באופן מחריד בשירות הצבאי, ובפטורים לרבבותיהם.
ומי יודע? אולי כשכבר תצא סוף סוף המהפכה האזרחית לדרך, תגבר הערבות ההדדית כל כך, שיחזרו לאופנה רגשות הגאוה והבושה, ויחסכו לנו את הצורך להעניש משתמטות ומשתמטים.
נועם –
נו בסדר, אז יש סתירה. אז מה? אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סתירה או שתייםאו עשרים ושמונה אלף חמש מאות ותשע עשרה, אתה פשוט לא ביקום הנכון.
למותר לציין ששוב התמקדת בעניין ההגדרה ולא בנושאים.
ולעצם הצעתך בסוף הבלוג – האם אני היחידה ששמה לב לעובדה ששלילת זכות הבחירה אינה דמוקרטית בעליל? לכן יש גם לגרועים שבפושעים זכות בחירה למרות שהפרו כמה וכמה סעיפים באמנה החברתית. יש לכך רציונלים רבים אך החשוב בהם הוא שאם נשלול את זכות הבחירה מאלו שאינם מקיימים את האמנה, אנחנו גם שוללים את היכולת והזכות של כלל אנשי החברה לשנות את האמנה. (כי איך נשנה אותה אם לא בבחירות? דמוקרטיה, כבר אמרנו?) אם מקבלים את הצעתו של אורי, מאפשרים להשפיע על אופי האמנה רק לאלו שממילא מאמינים בה. מעגל סגור וקצת מפחיד, לא?
איילת שלום וברוכה הבאה –
ברשותך, אתחיל דוקא מהסוגריים: איך נשנה אם לא בבחירות?
האמת המעציבה היא שבבחירות לא שינינו כבר מזמן. במצב הפוליטי הנוכחי, הבחירות הן טקס ריק מתוכן כמעט.
קחי את האמנה לדוגמא. היא לא נולדה כתוצאה מבחירות, אלא מתוך יוזמה אזרחית. זה הסוג הישיר של הדמוקרטיא.
השפעה בכל זאת – מבפנים. המעגל אינו סגור לגמרי – גם מי שויתר/ה על שירות בגיל 18 יכול/ה לחזור אליו בגיל 30 או 50.
עקרון דומה היה קיים גם באתונא, אם הדמוקרטיות, וגם ברומא, אם הרפובליקות. הרעיון שיש זכויות ללא חובות אינו קשור לא לזו ולא לזו.
לגבי הגרועים שבפושעים – לטעמי צריך לשלול את זכות הבחירה גם ממי שמרצה עונש בכלא, עד שת/יסיים לשלם את חובה/ו לחברה. אבל זו רק דעתי.
בסוף תגובה 22 יש סייג מסוים להצעה הקיצונית למדי שלי. יתכן שנגיע למצב בו לא יהיה צורך בסנקציא. תמיד היתה בארץ השתמטות, אבל היו ימים שהבושה שמרה אותה בארון. אולי אפשר לחזור לשם.
אבל הנקודה הבסיסית, שמופיעה גם בטיוטא להערות, היא ששׂמאל מבוסס על ערבות הדדית. הגישה של "אני יש לי זכויות אני, ושכל העולם יקפוץ" היא בדיוק סוג החזירות שהשׂמאל אמור להלחם בו.