השׂמאל הלאומי – מדוע ולמה

תמונה: דניאל ברק

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.

14 תגובות על הפוסט “השׂמאל הלאומי – מדוע ולמה

  1. ברור שחכמה יתרה לא נוזלת ממך
    אגב שמאל וציונות או שמאל וישראל הם מושגים סותרים זה את זה

  2. לא השכנעתי.
    אבל זה לא מפתיע, לאור העובדה שאנחנו חלוקים בדעתנו כבר מהמילה הראשונה של שם הבלוג שלך.

    הזוג מהתמונה חביב, אבל הם היו מוצאים חן בעיניי יותר כשלישייה פוליאמורית עם הומו ערבי.

  3. אם כבר שמאל עם כוונות טובות וערכים שקל להסכים איתם, אבל גם לא מעט היבטים שדורשים תיקון, למה לא מרצ?

  4. מרמיט –

    שתי המילים הראשונות בשם הבלוג שלי גזורות, כידוע לך היטב, מחוק יסוד: הכנסת, סעיף 7.א.1. אני מקבל בשׂמחה את העניין הדמוקרטי. עם היהדות, כמגדיר למדינה ולאופיה, קשה לי מאד.
    מצד שני, אינני יכול להתעלם מכך שזה הוא המונח הקיים בשטח, המקובל על רוב הציבור בארץ. גם בציבור הערבי, עד כמה שאני מכיר ונחשׂף, מתייחסים/ות לציבור "יהודי". זו המציאות, וצריך להתמודד אתה. גם אם נצליח לשנות משהו, זה יקח הרבה זמן ועמל.

    ***

    יוסי –

    בעיקר בגלל המילה השלישית בשם הבלוג. אני מעדיף לפעול במסגרת תנועה שצומחת מלמטה, מאשר להצטרף למפלגה שעתידה מאחריה.
    על סדר היום של מרצ אין לי שום סיכוי להשפיע, לפחות כל עוד אינני בוחש במנגנון המפלגתי. במפלגה נלחמים על תפקידים וכסאות. אין לי פנאי או חשק לזה. אני מעדיף לנסות לקדם רעיונות במעלה סדר היום הלאומי, ונראה לי שמצאתי ערוץ מוצלח למדי.

  5. הטיוטה השניה נראית בינתיים הרבה הרבה יותר טוב מהמניפסט הראשון. אבל זה רק בינתיים, ונראה שהיא לא גמורה. כשהיא תהיה גמורה אוכל להגיב עליה. זה נראה עכשיו הרבה יותר כמו מצע של מפלגה, בצורה ממש מובהקת.
    אני לא חושב שהניתוח שלך לגבי זה שנשארו בערך 17 שנים למדינה היהודית נכון, אפילו לא קרוב. כלומר, ברצינות? אתה לוקח ישות מדינית מלפני אלפי שנים, במציאות אחרת לגמרי, ומשווה אותה למדינת ישראל של היום, רק על בסיס שזו היתה המדינה היהודית? מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, לדעתי, לא השמידו מדינות. וזה כבר מתקרב למאה שנה. היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא יוגוסלביה, שהתפרקה למדינות לאום- עקרון שדווקא שומר על מדינת ישראל. אני חושב שבהחלט נהיה כאן עוד עשרים שנה, אבל בקצב הזה באמת לא יהיה כל כך כיף לחיות פה. לא שעכשיו תענוג גדול.
    אני באופן אישי אשמח להצטרף לשמאל הלאומי כשאהיה משוכנע בכמה דברים, לפי סדר החשיבות הבא:
    1. השמאל הלאומי ישים את הסוציאל דמוקרטיה כעקרון הראשון שלו, החשוב ביותר, ושעליו לא יתפשר.
    2. ישאף לשוויון זכויות מלא, ברמה החוקית והחברתית, של ערביי ישראל.
    3. ישאף דווקא למשא ומתן, ולא לנסיגה חד צדדית.
    4. יתנער מהבוטות שלו כלפי ה"סמול", בתור מי שעמד בפרץ והיה היחידי לאורך השנים שנלחם על זכויות אדם ושוויון כאן. בלי הסמול לא היה נשאר מי שיגיע לשמאל הלאומי.
    4. יוריד את רמת הבוטות למינימום.
    5. לא יצטרף ו\או יצרף אליו את יאיר לפיד, גם אם לפיד יצהיר בחדשות ערוץ 2 שהוא סוציאל דמוקרט מבטן ומלידה.
    זהו, אני מקווה שלא שכחתי משהו. זה מה שיצטרך השמאל הלאומי לעשות כדי לצרף אותי אליו, בהצלחה.

  6. דור –

    הטיוטא השניה לא רק שלא גמורה, אלא בקושי התחלנו לעבוד עליה. המחשבה כרגע היא להוציא החוצה חלק אחרי חלק לדיון פומבי, וכשיחזרו תגובות מהשטח, לערוך אותן לכדי מסמך מאורגן. אני אמנם מופקד על העניין הזה, אבל אשקר לך אם אומר שאני יודע איך העסק יתפתח. נצטרך ללמוד תוך כדי התקדמות.

    לגבי החישובים: כן, הם נועדו ליצור פרובוקציא. אבל אני גם לא מקבל את המדינה כמובנת מאליה. וגם אם לא השמידו מדינות (אצטרך לחשוב על זה), עמים השמידו גם השמידו. ביחוד אותנו ינסו. עלולים לנסות שוב.
    והבעיא הגדולה יותר היא, כמובן, מלחמות הפנים. אני בהחלט רואה בעיני רוחי מצב בו פורצת מלחמת אזרחים שמחלישה את המדינה עד כדי כך, שאויבים מבחוץ יוכלו לחסל אותה. זה קרה בעבר, זה יכול לקרות בעתיד.
    לפחות אני אופטימי מספיק כדי לחשוב שאפשר גם לתקן את הקלקולים.

    לגבי הסעיפים שלך:
    (1) מסכים. עובד על זה במרץ, גם אם בינתיים בהצלחה מוגבלת.
    (2) בהחלט כן, אבל גם שוויון חובות מלא.
    (3) בהחלט כן. בכך יש שינוי מאז הטיוטא הראשונה, לפחות בהתבטאויות של אלדד יניב, שמדבר עכשיו הרבה על היוזמה של סלאם פאיאד. צריך להכיר, עם זאת, שלפעמים אין פרטנר. כל עוד יש, חובה למצות את ההזדמנות.
    (4) יש שני סעיפים תחת מספר זה. להוריד את רמת הבוטות – הלוואי. כאמור, הזירה הציבורית אינה מתאפיינת בנימוסים טובים בשום מקום. לגבי ה"סמול" – יש ויש, כרגיל. למעלה הבאתי אוסף גידופים שספגתי. לצערי נתקלתי בדברים חמורים בהרבה. השורה השניה בתגובה הראשונה לטור זה מקפלת בתוכה הרבה מאד מכל זה.
    (5) כן, וגם חיים רמון.

  7. אני לא חושב שישראל נמצאת באיזה איום קיומי כלשהו, וגם לא רואה איך המדינה יכולה פשוט להתפוגג לה בקלות. אני חושב ששנים ארוכות, עשרות שנים למעשה, של יציקת פחד לתוך התודעה שלנו, עשו את שלהן.
    כשזה יקרה, נפגש שם. אבל לא תמצא אותי בהפגנות לא קונקרטיות על נונ-אבנט.
    אם השמאל הלאומי יצליח לקיים את הדרישה הראשונה שלי (שהיא החשובה ביותר, ואני משוכנע לחלוטין שזה יהיה לו קשה מאד, גם אם ינסה), זה יהיה פנטסטי. זה יכול לצייר את כל המערכת הפוליטית בכיוון אחר, של המדיניות החברתית כדבר הראשון שצריך לדאוג לו. אני חושב שצריך להסב את תעשיית הפחד מהקסאמים לפחד מהעוני, כדי לעשות את זה בהצלחה.
    בנוגע לשוויון זכויות, כבר דיברנו על מה אני חושב בנוגע לענישה על אי שירות. למה שלא נשלול את האזרחות וזהו?
    צר לי, שוב, על כל הגידופים שספגת מכל מקום, לצערנו זה ימשיך להיות ככה. דווקא השמאל הלאומי יכול להיות אחרת אם הוא ירצה.
    נכון, גם את חיים רמון צריך להשאיר בחוץ.

  8. דור –
    לא בקלות היא תתפוגג (חו"ח השיוי"צ), אלא בדם ואש ותמרות עשן. היו גם היו מדינות יהודיות שהתפוגגו: בארץ-ישׂראל (כמה פעמים), בתימן, בכזריא, בדרום צרפת.
    אני ממליץ בחום לקרוא את הראיון של תומר פרסיקו עם פרופ' אילן גור-זאב, כאן:
    http://tomerpersico.com/2010/05/23/gur_zeev_interview
    הוא מסביר מדוע, לדעתו, הנימוק ש"מדינות כבר לא מתפוגגות" אינו תופס במקרה שלנו.

    שוויון זכויות וחובות – לא תודה, אני לא מצדד בשלילת אזרחות בהקשר זה, בשום צורה. מדוע לא תתמודד עם הנימוקים שאני כן מעלה, במקום עם אלה שלא?

    גידופים – הדבר המעציב באמת הוא שאתה הראשון שאפילו הצטער על כך. במקומות אחרים נעו התגובות לתלונותי בין "זה מה יש" לבין חסימתי והעפתי מהדיון לאלתר.

  9. כבר זמן רב אני מתכוונת לקרוא את המניפסט של השמאל הלאומי. לצערי, רק בימים האחרונים קראתי את המסמך עד תומו. ועכשיו שסיימתי לקרוא, אני מחפשת מקום לפרוק את תסכולי.
    מלכתחילה חשבתי שאוכל להתחבר לטקסט, ואוכל סוף סוף למצוא תנועה פוליטית להזדהות איתה בלב שם.
    בדיעבד, מצאתי מסמך שמורכב מ-60 אחוז שנאה. שנאה כלפי, כדתיה, וכלפי הקהילה שלי. ואם יש משהו שמרתיע אותי, זוהי שנאה קולקטיבית ודה-הומניזציה.
    מסתבר שאני, בתור בוגרת החינוך הדתי לאומי: "גזענית, צרת אופקים באופן מביך, לא מוסרית, בעלת צורת חשיבה רדודה ופשטנית..". ואל תבלבלו לי את המוח עם זה שמטרת המסמך היא לקומם כדי לעורר וליצור שיח. מטרת המסמך צריכה להיות ללכד כדי לבנות ביחד חברה מתוקנת. ואת זה אפשר לעשות בלי שנאה.
    מעניין, מזכירים לא מעט את היחס ליוצאי עדות המזרח בתור טעות היסטורית שגרמה לניכור כלפי השמאל. אז עכשיו בוחרים לעשות אותו דבר ולהפנות את הזלזול כלפי חובשי כיפות? נראה לי ששוב תאבדו פרטנר, וחבל. כי הייתי רוצה לצעוד איתכם.
    מצאתי במסמך גם אמירות נהדרות. על שירות לאומי אזרחי, על השוואת זכויות אזרחיות לערביי ישראל, על הפסקת הכיבוש מתוך דאגה לעתיד שלנו. רק חבל שהכל טבע בתוך כל כך הרבה שנאה.
    הכי אהבתי את הפתיחה, בה דובר על כך ש"תהליך השלום" אינו היעד אלא הדרך ליעד- חברה מוסרית עם ערבות הדתית. אם זהו היעד האמיתי, לא הבנתי למה בתיאור הפגנת השמאל הלאומי, מתואר בעיקר לינץ' ממוקד במתנחלים. אף אחד מ"הדוברים" לא הזכיר את "היעד האמיתי".
    עצוב שהכותבים בחרו בדרך הכי קלה לאגד אנשים- שנאה לאחר.

  10. שׂרה שלום –

    בגדול, אני מסכים אתך על הניתוח של הטיוטא הראשונה. לגלות אותה עכשיו, כשההתלהבות כבר התחילה להדביק את הלבבות, מן הסתם מאכזב מאד.

    החדשות הטובות הן שיש בתוך התנועה גם קבוצה משמעותית שלוחצת לאמץ טון דיבור אחר לגמרי. לדעתי, אין צורך כלל בהגדרת "אחר" והתקפתו כדי לעבות את השורות שלנו. נהפוך הוא – צריך לקבל בחיבוק רחב את כל מי שרק רוצה להצטרף. אבל אני נחשב קיצוני בעניין הזה.
    וכן, אפילו בטיוטא הראשונה יש המון רעיונות נהדרים, שאפשר ללכת אתם רחוק מאד.

    עוד חדשות טובות הן שהטיוטא השניה כבר בדרך. אני מזמין אותך לבקר, ולהתרשם מהגישה שם. הנה –
    http://wiki.smoleumi.org.il/index.php/%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

  11. מכיוון שאף אחד לא דיבר כאן על נכונות 'השמאל הלאומי' לרדת מהציד על פטורי השירות מצה"ל ומהביטוי "משתמטים" הדמגוגי המסית והמכפיש כלפיהם ואולי ככה בקטנה, גם להכיר בעוול שנעשה לקבוצה זו במשך השנים, אני מבין שעדיין מושמטי צה"ל הם מחוץ לכל דיון וזה בסדר להדיר אותם. כל עוד שינויי הטיוטה לא מתכוונים לרדת בגדול מההסתה נגד המושמטים וגם להתנצל עליה, אני אמשיך לחפש שמאל אחר.

  12. מושמט 51 –

    הרבה ביקורת היתה על הפרקים האלה במניפסט, לטעמי מוצדקת ברובה. הקו המערכתי כרגע הוא לקרוא לכינון שירות לאומי אזרחי, שיאפשר לכל אחת ואחד למצוא מקום בו ת/יוכל לשרת את המדינה.

    הטיוטא הראשונה לא תעבור עריכה מחדש. היא עומדת כפי שהיא, לטוב ולרע. הטיוטא השניה נמצאת באחריותי, וכל עוד תשאר באחריותי, לא יהיו בה דברי הסתה.
    בעיא אמיתית היא שאני לא מספיק להשקיע את כל הזמן שהייתי רוצה להשקיע בפיתוחה ובעריכתה של הטיוטא השניה. עזרה וסיוע יתקבלו בברכה.

    חוץ מזה, מותר לשאול מה עניין המספר 51?

  13. בעיה מסוימת שתותיר את התנועה הזו ב"שלולית" גם אם היא יותר גדולה, זה השימוש בביטוי "שמאל". זה סוג של אקט התאבדות שיווקי.

    נדמה לי שבוחרי המרכז בישראל, שמהווים לפחות שליש מהכוח האלקטורלי, הם למעשה חסר אידאלוגיה ובעיקר פרגמטי. כלומר- סוציאליזם מעניין אותו כקליפת השום, ושמאל עושה לו עזמי בשארה בכל הגוף. מעניין אותם בעיקר- מה "נכון" או מה "חכם" לעשות במצב מסוים, מאשר מצפן מוסרי בדבר מושגים כמו שיוויון.

  14. פינגבאק: גם אני השמאל הלאומי » Archive » השמאל הלאומי – מדוע ולמה?

סגור לתגובות.