ציונות וזמניות

מורשת גוש קטיף

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

51 תגובות על הפוסט “ציונות וזמניות

  1. שוב, זמן לא מבטיח שהפלשתינים יהפכו למדנה דמוקרטית ומתפקדת, ובמהלך הזמן הזה הדמוגרפיה תעשה את שלה, הצרכים הביטחוניים ביו"ש ילכו ויתגברו עם הדמוגרפיה שלנו שם, החיכוך ילך ויעלה בין מתנחלים לפלשתינים, בין צה"ל לפלשתינים וכן גם בין מתנחלים לצה"ל(גם זה חיכוך לא בריא), השחיקה תלך ותעלה(אל תשכח שיש עוד אתגרים ביטחוניים לישראל), הלחץ הבינלאומי ילך ויעלה ולנו יהיו פחות ופחות תשובות, הלגיטימציה לציונות תלך ותרד, יש גבול כמה ניתן למתוח את המסטיק הזה, יותר ויותר משאבים ילכו לשם רק כדי שיהיה ניתן להבטיח מינימום של חיים נורמלים, זה כל עוד השטח נמצא בסטטוס זמני ולא של קבע אינסופי.
    ההשלכות על הפלשתינים פחות מעניינות אותי, הרבה פחות, מעניינות אותי ההשלכות על מדינת ישראל, על החברה הישראלית, מכל הכיוונים.
    ברגע שנצא משם חד צדדית ללא הסכם בעזרת/הסכמת העולם הקהילה הבינלאומית יכולה לעזור למנוע כיאוס בשטח הפלשתיני, לעזור לגורמים שרוצים לבנות לדכא גורמים שרוצים להרוס ולהמשיך להאבק בנו, שוב פעם, שום דבר לא מובטח אבל בוא נלך לתסריט הכי גרוע.

    יצאנו מיו"ש לפי קווי הגבול הכי טובים לנו דמוגרפית טריטוריאלית וביטחונית(אני לא מדבר על הצמדות לקווי 67) כאשר לגבולות יש הסכמה בקרב הגורמים הבינלאומיים המרכזיים בעולם, בקרב בעלות הברית, האמריקאים, האירופאים ונגיד והעולם מנסה לייצב את השטח אבל נכשל, חמאס משתלט על השטח, מאחר ולישראל/לקהילה הבינלאומית שליטה על הגבולות(כולל בקעת הירדן), שליטה אווירית, לאיראנים אין שום גישה להגיע או לחמש את הפלשתינים(לא דרך הים, לא דרך האוויר ולא דרך היבשה בניגוד ללבנון או עזה), הפלשתינים הם מדינה מפורזת, ללא צבא, הם משתמשים במה שיש להם, במה שהם יכולים(שזה ת'כלס דיי עלוב), עכשיו, אנחנו פרוסים על קו הגבול, גבול קבע שיש עליו הסכמה בינ"ל, נטו מגנים על הגבול בלי שום משימות אחרות, יש לנו אמצעים התקפיים, יש לנו אמצעים הגנתיים, יש לנו גב בינלאומי להתייחס לשטח הפלשתיני כאל מדינה ואל כל פעולה אלימה כאל פעולה מלחמתית, לפלשתינים אין יותר חיכוך עם המתנחלים וצה"ל, עכשיו תגיד לי איך מצב כיאוטי כזה בתוך הרשות (שדרך אגב הוא לא ממש כיאוטי, החמאס שולט בשטח טוב מהפת"ח, שלטון אומנם עריץ דתי וקנאי אבל שלטון), איך אנחנו חוטפים חזק מהמצב הזה? תסביר לי למה אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם המציאות הזאת, מציאות שעוצבה יחד עם העולם, תוך שיתוף פעולה. אכן נעשו טעויות בעבר, מטעויות לומדים וכאן יש לנו הזדמנות לעשות זאת היטב, באופן יסודי, שקול, לבנות תוכנית מסודרת וכך להיות מוכנים גם לסנריו הכי גרוע.
    זה עדיף מפשוט לחכות בלי לדעת שזה מקדם אותנו לאנשהו.
    אם עושים את זה נכון ניהול סיכסוך יכול להיות טוב כמעט כמו שלום, זה עדיין משאיר את הדלת לשלום פתוחה וכן, זה מאפשר לפלשתינים את כל החופש בעולם וגם את העזרה מהעולם להפוך למדינה מתפקדת אבל זה יקרה רק אם הם ירצו בכך ובזה אף אחד לא יכול לשלוט.

סגור לתגובות.