כותרת בעתון "הארץ" דהיום מדווחת: "מספר הסטודנטים במכללות חילוניות להוראה צונח, מחסור במקצועות ההומניים". מגוף הכתבה (של אור קשתי) עולה שהמצב אינו שונה גם בחוגים לחינוך באוניברסיטאות – שיחד עם המכללות להוראה מכשירים את מורי העתיד בזרם החינוך הממלכתי. המגמה, כמובן, אינה מפתיעה. שׂכר המורים מגוכח עד מעליב, ועד שלא יועלה באופן משמעותי, אין סיבה לצפות לגאות פתאומית בהרשמה ללימודי הוראה, בכל תחום שהוא.

בין שלל הנתונים שמביא המאמר, משכו את תשׂומת לבי במיוחד דבריו של גורם בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, בנוגע לסגירת המסלול להכשרת מורים לתנ"ך: "משמעות ההחלטה היא שבכל המרחב הגדול של גוש דן, לא תהיה הכשרה ברוח החינוך הממלכתי למורים לתנ"ך לחטיבה העליונה… המורים העתידיים של בתי הספר הממלכתיים יבואו ממוסדות ממלכתיים-דתיים… המגזר הממלכתי-דתי מלמד את המקצוע מנקודת מבט אמונית, בעוד שהדגשים במסגרות ההכשרה הממלכתיות הם הרבה יותר היסטוריים." בעיני משקפים הדברים את הרעה החולה של הנפש היהודית המסוכסכת, המעדיפה תמיד ריבים מגזריים על פני מבט מפוכח בפני המציאות. והמציאות היא, שממש לא משנה אם הגישה היא אמונית או הסטורית, כשהרוב המכריע של התלמידות והתלמידים פשוט לא מסוגל להבין מה כתוב.

 האמת, קשה להאשים את התלמידים. העברית המקראית אינה כה קרובה לעברית של ימינו, כפי שסוברת בטעות הדעה הרווחת. למעשׂה, מבחינות רבות מדובר בשתי שׂפות שונות, להן אוצר מלים משותף (בחלקו). כל אות ואות במקרא מנוקדת בשלל סימנים, שלרובם אין שום משמעות או ביטוי באוצר התנועות של העברית המודרנית. כל מילה כמעט מעוטרת גם בסימן נגינה – טעם – שרוב הציבור אינו יודע לזהותו, או להשתמש בו, פרט למספר חודשים לפני העלייה לתורה בבר-מצווה. ואילו רק היו שׂמים סימן שאלה בסוף פסוק, היינו יודעים לזהות ביתר קלות את השאלות הרטוריות האירוניות, המצויות במקרא הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.

והבעיות מרחיקות הרבה מעבר להבנת הנקרא. התנ"ך הוא הרבה יותר מאשר מקור הסטורי או חיבור אמוני. מדובר במסמך המצדיק את קיומה של מדינת ישׂראל (בדקו במגילת העצמאות, כבר בשורה הראשונה), ובמידה רבה במקור ההשראה לעיצוב דמותה. "רוח החינוך הממלכתי", לה חרד כל כך המקור בביה"ס לחינוך, נכשלה בעניין זה כשלון חרוץ. במהלך לימודי התנ"ך שלי עסקנו עד גועל נפש בהשוואות מדוקדקות בין פסוקים, ובחיפושׂ אחר תקבולות כיאסטיות. איש מעולם לא שאל אותנו באיזו זכות טובח אליהו 450 נביאי בעל, מה הם הגבולות המדוייקים של הארץ המובטחת לאברהם, מה ההשלכות של שמיטת החובות על הכלכלה המודרנית, ומה בין דיני גרים שבתורה ליחסי עברים-ערבים במדינת ישׂראל. לטעמי, דוקא אלה השאלות החשובות.

Map showing one interpretation of the borders of the Promised Land, based on God's promise to Moses (Numbers 34) and to Ezekiel (Ezekiel 47).  

השורה התחתונה היא, שמצב לימודי התנ"ך הוא כלי מצויין לאמוד את חוסנה של החברה הישׂראלית. כיום יש נתק עמוק בין רוב רובו של הציבור לבין ספר הספרים. והמצב הכללי, איך נאמר, גם הוא אינו משׂביע רצון. ביום בו מועמדות ומועמדים יתחרו במרץ על המקומות הפנויים האחרונים במסלול להוראת תנ"ך, נדע ששינינו כיוון ועלינו על דרך הישר.

 ***

וחוץ מזה, יש להפסיק את השמדת העם בדרפור.