לפני כמה שנים הייתי באוּמָן בראש השנה. בדרך חזרה ישבתי במטוס בגילוי ראש, ועיינתי באחת מהמון דברי-הדפוס שאספתי שם. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בלבוש חרדי (כמו רוב הציבור על המטוס). "למה אתה בלי כיפה?", שאל. חברו, אף הוא בלבוש חרדי, השיב במקומי: "מה עכשיו עם הכיפה? עזוב אותו, די כבר עם הגזענות הזו". שׂמחתי על כך שבחור ב' שחרר אותי מהצורך לנהל דיון בנושׂא, או אפילו להתייחס. מי שחזר מאומן יודע כמה מעט סבלנות יש לאדם כלפי נודניקים בדרך הביתה. אבל דבר אחד הפריע לי מאד – מה עניין כיפה לגזענות?

המילה "גזענות" שגורה מאד בימינו. לעתים נדמה לי שכל מקרה של אפליה, או של סתם חוסר-חיבה כלפי הזולת, מוכתר היום באופן מיידי כ"גזענות". ולא כן היא! לפי מילון אבן-שושן, "גזענות" היא ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים, ולגזעים אחרים שהם נחותים. גזענות היא עניין של גנטיקא. אפליה על בסיס דת, שׂפה, מין, אהדת ספורטיבית או כל סיבה אחרת, עלולה להיות גרועה והרסנית לא פחות. אבל גזענות היא לא.

כדי להמחיש הנקודה, הבאתי למטה מספר ציטוטים מתוך פסק הדין של השופט משה דרורי בתיק "מדינת ישׂראל נגד פלוני" (איתמר ביטון). הואיל ופסק הדין המקורי מכיל לא פחות מ-572 סעיפים המשׂתרעים על פני 321 עמודים, אין לי ברירה אלא להוציא דברים מהקשרם. כדי להקל על הקורא/ת לבדוק את ההקשר בכל זאת, הבאתי קישור (הנה, שוב) וציינתי את מספרי הסעיפים והעמודים.

***   ***   ***

ס' 47 עמ' 22: (נ' – הנדרסת האלמונית עדיין): קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?

ס' 47 עמ' 23: הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה […] שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.

ס' 47 עמ' 24: כ.ה. דרורי:  אז מישהו שנפגע צריך לדעת למה פגעו בי [צ"ל: בו]. היא חשה שאתה התייחסת אליה פחות מאשר לאדם רגיל, והיא השתמשה בביטוי חמור.

מחילופי הדברים ברור שהנאשמת חושבת שזכתה ליחס מיוחד (דריסת פגע-וברח, למי שלא בקיא/ה בפרטי המעשׂה). להרגשתה, הדורס רואה בה יצור נחות יותר מכלב. השופט מעדן זאת לפחות מאשר אדם רגיל. הנאשם, מצדו, משיב שהתייחסותו היא הרבה יותר מאשר אדם… בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר. אישית, לא ברור לי כיצד מישבים את "הרבה יותר" עם "בצורה שווה". נחזור לכך בהמשך.

ס' 47, עמ' 27-26 (נ'): אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם […] יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישׂראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי:  מר… [איתמר ביטון, למקרה ששכחתן/ם; א.א.] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

כאן כבר יוצא המרצע מן השׂק. נ' סבורה שהדורס (איתמר ביטון) העז לסוע עליה, ואז להשליך אותה לכביש ולהסתלק, רק משום שהיא בת לעדה האתיופית. שׂימו לב לדבריה: אם היתה מישהי ישׂראלית – נ' מרגישה שהיא אינה ישׂראלית, משום שהיא אתיופית.
השופט דרורי, מצדו, מחשיב אף הוא את עניין הגזע. עד כדי כך מחשיב, שהוא מנחה את הנאשם להסביר שלא כך הם הדברים. אילו הייתי פרקליט בסרט משפטי אמריקאי הייתי קופץ כאן וצועק: Objection, your honor; council is leading the witness! אבל החיים הם לא סרט אמריקאי, אני אינני פרקליט, ומי שמוביל כאן הוא דוקא השופט.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, לחלוטין, וגם אם הייתה שמה, אני לוקח את הדוגמא הכי קיצונית, אחת מבני משפחתי שהייתה, היינו נקלעים לאותה {עמ' 28} סיטואציה, הייתי מתנהג כמעט אותו דבר, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אין לזה שום קשר, לא שאת יש לך איזושהי הרגשה שאת לא  רגילה. מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך.

ראשית, עלי לשבח את איתמר ביטון על הדיוק בדבריו. נ' ומשה דרורי חגים סחור סחור סביב סביב, אך הוא חותך הישר ללב העניין: לפנינו שאלה של גזענות. מר ביטון מכחיש כל רגש גזעני שהוא. אם רוצים, אפשר להאמין לו. אפשר גם להאמין לו שאילו היתה שם בת משפחתו, היה דורס גם אותה, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אפשר. כשלעצמי, הייתי משבץ פסקא זו כפירוש לבבלי נדרים יא ב, על המשפט מכלל לאו אתה שומע הן.

בהמשך הדיון הסביר מר ביטון כי הוא ר"מ (ראש מתיבתא, ראש ישיבה), ושיש לו שלושה תלמידים אתיופים. מתוך עמ' 29-30:

היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, עכשיו זה הגיל שדואגים לישיבות קבועות […]  את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים {30} שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי.
אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי.

בכותרת הטור הארוך הזה שאלתי "מהי גזענות?" ובכן, גזענות היא גם יחס מיוחד לאנשים בשל מוצאם הגזעי. התאור של איתמר ביטון לעיל הוא גזעני לגמרי – גם אם כוונתו לטובה. למען הספר ספק, לשם שינוי אני מקבל לגמרי שכוונתו כאן לטובה. גם כוונתי היתה לטובה כשהצבעתי בבחירות הקודמות למפלגת "עתיד אחד" (מפלגה שעניינה יצוגה של העדה האתיופית). הבחירה להצביע למפלגה חסרת סיכוי היתה עקרונית-פוליטית; הבחירה ב"עתיד אחד" דוקא היתה גזענית גרידא.

לפיכך אני מפרש כגזענות גם את דבריו הבאים של השופט משה דרורי (עמ' 259-60, ס' 423-25):

מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה. […]
{424} אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
{425} אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

כך משער השופט משה דרורי. מה חושבת על כך נ' תוכלו לשמוע בכתבה של ברוך קרא לערוץ 10 (כאן בנענע, בוידאו).

מעניין גם לדעת מה חושב השופט דרורי על הארוע המכונן הנשׂגב הזה לאור העובדה שבינתיים בוטל גיורה של נ', ויהדותה נשללה.

המטרה העיקרית של טור זה היא להפנות את הקוראות והקוראים למאמר הקולע של שחר אילן. בשורה אחת: אילו הוחלו כללי הגיור החרדי על רות המואביה, לא היו לא דוד המלך ולא המשיח.

שחר אילן

בפיסקא אחת: הנישׂואין והגיור מופקדים בידי הרבנים החרדי. האיום מימים ימימה היה שאם תרשה מדינת ישׂראל גיור קונסרבטיבי, רפורמי או אחר, ואם תוציא את הסמכות להשׂיא זוגות מידי הרשות הדתית (כאמר, בשלטון הרבנים החרדים), ייאלץ הציבור החרדי לפרוש מן העם, לקיים ספרי יוחסין, ולהגביל את מגעיו, ודאי את קשרי החיתון שלו, למיוחסים שיופיעו בספרים.

משיב שחר אילן, ואני מצטרף אליו בכל לב: יש עסקא! ועוד במחיר מעולה. הציבור החרדי שיתן דעתו על רשימות שחורות כאלה בכל מקרה אינו מתחתן בכלל ישׂראל, וחלקים נרחבים מאד בתוכו אינם מקיימים אפילו מגע יומיומי עם כלל הציבור. ואם כבר יקרה, חו"ח השיויצ"ל, שאיזה אברך צעיר או בת-ישׂראל כשרה ת/ירצה להנשׂא לבת/בן-זוג מכלל ישׂראל, לא תהיינה אלה הרשימות השחורות שתעמדנה בפני הזוג הצעיר.

אין ספק שהגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, לאזרח את הנישׂואין ולחלן את הגיור. עד להודעה חדשה אני עדיין תומך ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, אך אפשר לחשוב על דרכים רבות ומגוונות להבטיח את האופי היהודי, חוץ מלהפקיד את השליטה על הנישׂואין ועל הגיור בידי הרבנים החרדים (למה, למען השם?). מילא שהגיור של רות המואביה היה נבעט היום ברגל גסה מכל בית-דין רבני. אבל בקידושין שלה ושל בועז אנחנו קוראים כל מיני פרטים, אבל רב חותם ומאשר לא מוזכר אפילו ברמז.

ואולי זה התיקון שלנו לשבועות הזה, שנזכה לאהב את הגר כדין תורה ולהתיר את הארושׂות כדרך ארץ.

חג שבועות שׂמח!

תמצית המכביזם היא לקוות תמיד לטוב. כך בחנוכה המקורי, כאשר נוער הגבעות החשמונאי התחיל פתאום להאמין שאפשר לנצח את היוונים. העקרון הבסיסי הוא: אנחנו נמשיך להאמין ונעשׂה את שלנו על המגרש, והנס כבר יקרה מעצמו. בסוף אנחנו ננצח, כי מי כמכה באלים יהוה? לפיכך, אשמור על רוח חיובית בבואי לתאר את גמר הפיינל-פור.

בעזרת השארפ ישתבח

בניתוח קר, זה היה יכול, אמור להיות אחד הערבים הגדולים בדברי-ימי הכדורסל הישׂראלי. משהו בסדר גודל של נס באדאלונא, גביע אירופא בפיוניר בלגרד, מדליית כסף באליפות אירופא, מקום שביעי באליפות העולם, האליפות של גליל ונס שארפ. ארוע שיחקק בזכרון, שיהיה חוויה מכוננת עבור דור של אוהדי/ות כדורסל צעירים/ות. היום בו אליפות המדינה חזרה להיות תחרותית לחלוטין. הרגע שגרם לביטול הפיינל-פור ולהחזרת סדרות הפלייאוף. הרגע שהחזיר את הקהל ליציעים ולכורסאות הטלוויזיא. הרגע בו מכבי הפסידה אליפות שניה ברציפות. הרגע שעדיין לא הגיע. עדיין.

אני אוהד מכבי מאז העונה של 1976/7. הייתי אז ילד רך, וחליתי באותו חורף מאד. בבית-החולים צפו כל האבות המודאגים במשׂחק בטלוויזיא אחת בשחור-לבן. נדמה לי שזה היה נצחון גדול, על צסק"א או יוגופלסטיקא, אינני זוכר. למובילרג'ירג'י כבר היית בריא בבית. באביב נולד גביע אירופא חלוצי. מאז אני מכביסט. מקוה תמיד לטוב, ומביא את הנס בחשבון.

אז מה פתאום התחלתי לעודד את חיפה? כן, גם קצת לוקאל-פטריוטיזם כרמליתי, אבל בעיקר רומנטיקא. אני עדיין מאמין שלו הצליחה חולון לעבור את גליל, היתה מעיפה את מכבי בחצי הגמר, ואז גונבת גם את הגמר מהפועל מגדל. והייתי שׂמח עד לב השמיים. לא משׂנאת מכבי פתאומית שקפצה עלי, חו"ח השיויצ"ל. מאהבת כדורסל.

אז הערב הכל היה ערוך למשׂחק גדול. השׂחקנים הגיעו דרוכים, והמאמנים עירניים. כדורסל טוב ואגרסיבי במידה התחיל להיות עובדה. השריקה להפסקה סימנה הבטחה גדולה להמשך. ושם חיכו לה השופטים, נחושים לחרב את הכיף כמו שוטרים חזיריים שמתפרצים למסיבת שחרית הימים של פריץ החתול.

שופטים יצאו מדעתם. כבר בתחילת המשׂחק התגלו סימנים של שריקה צמודה, שמתוך אופטימיזם פרגמטי יחסתי לרצונם לבסס סמכות לקראת החצי השניה, בה יניחו לשׂחקנים להביא את הדברים לידי הכרעה בעצמם. אך לא. השריקות נתכו מכל עבר, והמשׂחק נתקע. הרבע השלישי נמשך לנצח, עם זריקות עונשין התקפה אחר התקפה וטקס הזוי של זריקה מחצי מגרש אחרי שהרקדניות פזזו כבר במשך דקה שלמה. בערך 27 זריקות עונשין בשלישי מתוך 74 במשׂחק כולו. 60 עברות בסך הכל, כלומר עבירה כל 40 שניות. בקרב הפנדלים שהתפתח עבדו האחוזים לטובת תל-אביב. 85:72 למכבי בסיום.

ועוד אהבתי את התרומה של שארפ ובורשטיין. שני השׂרידים לקבוצות הגדולות של העשׂור, הם קלעו שתי שלשות כל אחד, ברגעים קריטיים כולן. שניהם שׂיחקו נהדר באופן כללי, והם שנצחו בעצם את המשׂחק.

עיניים על הכדור

אהבתי את הנחישות של השׂחקנים בשתי הקבוצות, שבאו דרוכים וחדים. לרוע המזל, באין כדורסל אחר הם נאלצו להסתפק בצלילה לכדורים תועים, ובקטטות מזדמנות. על אף זאת, רוח המשׂחק היתה ספורטיבית מאד, ואיש לא נפגע. ראויים לציון האומץ והכשרון של דאור פישר – 19 נק' 11 ריב' 7/9 מהשׂדה, רובן במחצית השניה. נותנים פתח לתקוה גם הגרון הצרוד והגאוה של הרוזן ג'ף. לשנה הבאה הוא צריך להשאיר את כל שׂחקני המפתח, ולהתחזק בשׂחקנים טובים יותר בעמדות האחרות. אם יש לו הכסף להשקיע, המשבר הכלכלי עשׂוי לפתוח חלון הזדמנויות רחב במיוחד בקיץ הקרוב.

ויותר מכל הייתי מרוצה מהקהל. את מילות השירים אמנם איני תמיד מבין, אך דומני שלא הושרו קללות ודברי נאצה. מאידך, הציבור מילא חובה דמוקרטית גדולה בהבעת דעה בפרהסיא. נימוסי הספורט דורשים שהשׂחקנים וההנהלות ימעטו ככל האפשר להתייחס לשופטים, וכך היה הערב, וטוב שכך. על הקלקלה נותר למחות הקהל. וכך באמת ואמונה, באחדות שורה ושירה איתנה, פעמיים לאורך הערב: אי-שם בתחילת הרבע הרביעי ושוב בזמן טקס חלוקת המדליות,.פצחו אוהדי שתי הקבוצות יחד במחאה ישירה דמוקרטית וצודקת על השיפוט שראינו הערב ~

ביזיון!

בסך הכל יצאתי לאסוף את הבנות מביה"ס ומהגן. אחרי הראשון וממש בדרך לשני, עצרה אותנו אישה עם חיוך גדול ומודאג כאחד. "יש לך כמה דקות?" – "לְמָה?" – "יש חתונה, וחסר עשׂירי למניין" – "אבל באמת רק כמה דקות, כי אני צריך לאסוף עוד ילדה מהגן." – "נהדר, זו מצוה גדולה. יעמוד לך." יש הצעות שקשה לסרב להן.

עלינו לבית-הכנסת, שנמצא בקומה מעל לגן. היו שם מעט אנשים והרבה חיוכים. הקהל המצומצם כלל בעיקר קרובות משפחה, בכל מיני גילאים, לבושות חגיגית ודוברות רוסית. על השולחנות בקבוק יין וכמה עוגות קנויות. שילוב כזה של צניעות ושׂמחה לא ראיתי כבר הרבה זמן. אם בכלל. כשנכנסנו (בתי ואני) רבתה השׂמחה : יש מניין! אפשר להתחתן!

בית הכנסת בכלל ספרדי. הצעירים שעשׂו שׂמייח השתייכו לזן הנ-נח-נחנחי (עדה מרתקת, חוצה גבולות, המבטלת את ההגדרות העדתיות הגלותיות). אחד מהם נתן לי חוברת כיס דקה: "עצות מעשׂיות : מתוך הספרים של רבי נחמן ותלמידיו". על עניין השׂמחה נאמר שם:

מצוה גדולה להיות בשׂמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה-שחורה בכל כוחו (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד).

גם על ידי השׂמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני-אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי-אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשׂיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שׂוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד (חיי מוהר"ן מג).

לא תמיד קל ופשוט להיות שׂמח, לפעמים אפילו קשה מאד. אבל מאז הצהריים יש לי חיוך גדול על הפנים, ועם קצת מזל יעבור משהו ממנו הלאה.

***

ורק עוד הערה אחת : חברים, הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, להתחיל לספור נשים למניין.

אללי! אויזמר, אוי זה מר

משני צידי סוף השבוע האחרון נקלעתי בטובתי לדיון עם יוסי אלמגור בשאלת ברית המילה. מדרך הטבע, התנהל הדיון מלכתחילה סביב שאלות רפואיות אלו ואחרות. האם המילה יפה לבריאות? מה הם הסיבוכים העלולים להגרם כתוצאה ממילה? האם הרווח יוצא בהפסד או שמא להיפך? ולטובת מי משני המינים יותר?

כדי לענות על שאלות אלה צריך, לדעת המחקר, לערוך עוד מחקרים רבים ומקיפים. הרושם המסתמן הוא שיש במילה כדי להגן במידת מה מפני מחלות מין שונות, החל באיידס וכלה בסרטן צוואר הרחם. באפריקא, ממנה אנו משתדלים לברוח מאז שחר האנושות, כנראה שעדיף באופן ברור להיות נימול, ועדיף לנשים לקיים יחסים עם גברים נימולים. אם אכן כך, הרי שמדובר ביתרון אבולוציוני מובהק.

אבל לא הכל שאלה של אבולוציא. יש גם שאלה של בחירה, של חירות, של רוח האדם. מחד, הורים בארצות מתקדמות בעולם כולו מחסנים את ילד(ות)יהן כחלק בלתי-נפרד של מדיניות בריאות הציבור. אבל אין דין חיסון כדין כריתת רקמה בריאה מגופו של ילוד בן שמונה ימים, ניתוח שגם אם יבוצע בכל היעילות והזהירות הנדרשות, עדיין תהיינה תוצאותיו בלתי-הפיכות למעשׂה. היכן זכות הבחירה של כל אדם על איבר-מינו?

סוג מסויים של פתרון הסתמן עם האפשרות להפוך את ברית המילה לברית של בחירה, ברית של הלב. דכתיב (דברים י טז):

ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד.

את ערלת הלב אפשר לדרוש על זכות הבחירה : כל גבר צעיר, בהגיעו לגיל בגרות (הרבה אחרי הגיעו למצוות), יוכל לבחור לעצמו האם לקיים בגופו את ברית המילה, אם לאו. קשיון העורף, מצדו, ניתן להתפרש כנטיה של הממסד הרבני להחמיר אם צריך או לא צריך. הכוונה היא כאן למנהג הפריעה, שאינו מדאורייתא, ואולי הגיע הזמן לבדוק אם לא יוצא רווחו בהפסדו.

יש אמנם מי שצעד כזה יראה לו קיצוני ובלתי-נסבל. בתשובה לעמדה זו אפשר רק להביא את דברי הנביא ירמיה (לא ל), כהאי לישנא:

הנה ימים באים, נאֻם יהוה : וְכָרַתִּי את בית-ישׂראל ואת בית-יהודה בְּרִית חֲדָשָׁה.

את הברית חדשה נדרוש שוב על זכות הבחירה, שתנתן לכל אדם, למול עצמו אם לאו. זכורת הבחירה שלעצמה תשקף את הברית ההיסטורית בין יהודה ובין ישׂראל, בין ישׂראליות ויהדות, בין יהדות לבין דמוקרטיא.

וכל זה לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, באמצעות תיווכו הנאמן של טמיר ונעלם, אשר עוד יענה לשם ציון. אולי אולי ציונה. תתארו לכם.