מוני פנאן ז"ל

כידוע או שלא כידוע, גם אני אוהד מכבי ת"א בכדורסל. מאז גיל 6, כלומר עוד מעט 32 שנה. ביחוד כיון שכך, אבל גם כיון מתוך אהבת כדורסל באופן כללי, ואפילו משום שאני חרד לעתידה של המדינה, אני דורש להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי!

גם מי שלא עוקבת אחרי מדורי הספורט באופן קבוע, נחשׂפה ודאי לנושׂא החם של השבוע שעבר, מותו המצער של מוני פנאן ז"ל, וחרושת השמועות על "בנק ההשקעות" הקדחתנית שהחלה עוד לפני שתמו ימי האבל.

אין לי כוונה לעסוק כאן בטרגדיא האישית (לשם שינוי, שימוש נכון במונח "טרגדיא"), וגם לא בהשלכות אפשריות לגבי עבירות מס לכאורה. בטור זה יש לי עניין בנושׂא אחד בלבד: האפשרות ששופטים ושׂחקנים של קבוצות יריבות השקיעו אף הם בבנק ההשקעות של פנאן. אם נכונות השמועות, הרי שכל משׂחק בו שפט שופט כזה, כל משׂחק בו שׂיחק שׂחקן יריב כזה, מוכתם, ותוצאתו אינה כשרה. חד וחלק.

עכשיו צריך לנקות את האורוות. במצב הנוכחי, מוטל חשד כבד על הערך הספורטיבי של כל מפעלי הכדורסל בהם השתתפה מכבי ת"א בין השנים 1986-2008, השנים בהן כהן מוני פנאן בתפקידים שונים בהנהלת הקבוצה (ובסופן אף הפך לאחד הבעלים). מדובר ב-20 אליפויות וב-14 גביעים. דור שלם של כדורסל, שיתכן שכולו רמאות אחת גדולה. לכן חובה להקים ועדת חקירה עצמאית לבדיקת הכדורסל הישׂראלי. כדי שהעובדות, תהיינה אשר תהיינה, תצאנה לאור.

בדיונים הרבים הנערכים פה ושם אני שומע טענה החוזרת שוב ושוב: מה שהיה הוא שיהיה. הרעש ישכך, העיתונות תשכח, מכבי תמשיך לגרוף תארים, ואוהדי הקבוצות היריבות ימשיכו להתמרמר. אסור לתת לזה לקרות! אסור, כיון שאם תמשיך השיירה הזו בדרך, יאבד ענף ספורט שלם את שׂרידי הלגיטימיות שלו. וגם התקוה שאפשר יהיה לנקות יום אחד את האורוות הגדולות יותר, אלה של השחיתות השלטונית המאיימת לאבד את המדינה, גם התקוה הזו תספוג מכה קשה.

אז מה עושׂים?

1. אם את/ה מסכימ/ה עם הצורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכדורסל הישׂראלי, אנא ציינ/י זאת בתגובה, בשמך האמיתי. אם אפשר לציין קבוצה אהודה (למי שיש), מה טוב.
2. העבר/ירי את המסר הלאה. בבלוג שלך, בפייסבוק, בטוויטר, בדוא"ל, בשׂיחות סלון ובאמצעות יוני דואר. אם תרצה/י לתת קישור לטור זה, מה טוב.
3. אם את/ה הולכ/ת למשׂחקים – קח/י אתך שלט: אני דורש/ת להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי! הטלוויזיא תראה את השלט, הדרישה תקבל פרסום, בסוף לא תהיה ברירה.
4. אם יש לך קשר עם ארגוני אוהדים, אנא נסה/י להשפיע עליהם להתאגד בדרישה להקים ועדת חקירה. הדרישה הציבורית תהיה יעילה בהרבה אם יתאגדו אוהדי כל הקבוצות בדרישה מאוחדת.

לאחרונה התעורר שוב במסגרות שונות הדיון על הדמוקרטיא הישירה. בלב הדיונים הללו עמדה שאלת יסוד אחת שעדיין אין עליה מענה – מה היא דמוקרטיא ישירה, לכל הרוחות? בטור זה אחווה דעה, אשאל שאלה, ואציע הצעה. הציבור מוזמן להביע את דעתו גם.

מספיק קיצוני. מרק ולצר

בבסיסה, הדמוקרטיא הישירה היא שאיפה, או משׂאת נפש. בקו האופק ממתינה אמת גדולה, לפיה ככל שהציבור ירבה לקבל עבור עצמו החלטות מושׂכלות, כן ייטב מצבו. בדרך אורבת על כל צעד ושעל המציאות, בדמות מנגננוני שלטון, תאוות בצע, אדישות, עצלנות ובערות. יוצא שלפי ההגדרה לעיל דמוקרטיא ישירה אינה מערכת שלטונית, אלא כלי, אחד מני רבים, לתיקון עולם. המטרה בדמוקרטיא ישירה אינה להגשים אותה, אלא להגשים באמצעותה.

ומה הופך אותה לישירה לעומת דמוקרטיא סתם? ככל הנראה, משטר הנציגים. מאז שתי המהפכות הגדולות בשלהי המאה ה-18, האמריקאית והצרפתית, התקבעה התפיסה כי הדמוקרטיא זהה למעשׂה לשלטון-פרלמנט. עבור אירופא המערבית מדובר כמובן בהמשך ההתפתחות הטבעית מאז ימי-הביניים. אך בערשׂ הדמוקרטיא, אתונא העתיקה – אחת הדמוקרטיות הבודדות בדברי-הימים שהיו גם ישירות – היו פני הדברים אחרים לגמרי. באתונא העתיקה היו אמנם מוסדות כלל-ציבוריים, אך אלה נהנו מתחלופה גדולה בהרבה של משתתפים (לעתים אפילו על-ידי הגרלה). בסיס הכוח האמיתי היה בדֶמים – demoi – בשכונות.

במדינה בת-ימינו, הגדולה בהרבה מאתונא העתיקה, צריך ללבוש הדֶמוס פנים חדשות. ערים ומועצות, ארגוני עובדים/ות, מועדוני ספורט – כולם צריכים להפנים ולהפעיל דמוקרטיא. לא כולם יתערבו, כמובן, בפוליטיקא הארצית. גם הדמוס האתונאי לא התעסק לרוב בענייני המדינה כולה. הכח בהתארגנויות דמוקרטיות מקומיות הוא בתפקידן ככלי חינוכי לאזרחות טובה ופעילה.

ואילו פנים תלבשנה רשויות המדינה? על כך קשה להתנבא היום. פרשנות שמרנית אחת היא שהכנסת תשאר על כנה, ושהשיטה תעבור דמוקרטיזציא פנימית. לפי שיטה כזו יהפך הסדר הפוליטי והמפלגות תהפכנה לכלי-השרת של תנועות חברתיות על-מפלגתיות. במידה מסויימת תהיה בכך חזרה לשנים המוקדמות יותר של המדינה. פרשנויות אחרות עוסקות במשאלי עם, ביחוד לאור התפתחות הטכנולוגית המרהיבה של הדורות האחרונים. יש הצעות נוספות, קיצוניות עוד יותר.

אבל עדיין מוקדם מדי לדון בטווח הבינוני, ודאי שבארוך. השאלה המעשׂית היחידה מוקדשת לטווח הקצר, ולמעשׂה להווה. מה עושׂים עכשיו? כיון שלא רק דמוקרטית וישירה באכסניא, וכיון שבמשׂאות נפש עסקינן, הרי שהתשובה שלי היא שלא רק עושׂים יהיו, אלא גם עושׂות.

מסביב יהום הסער, ועם שקיעת השמש הערב יתחיל ט"ו באב. זה הזמן לקצת יאוש עולץ. כדי לסייע לציבור להכנס לאוירה ההולמת, מקיים הבלוג חידון. המטרה: למצוא את זהות מחבר הקטע המובא למטה. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל סוף שבוע בכפר.

*** *** ***

גם אני התנגדתי להפרטת הקרקעות - http://www.privategrounds.org.il

"היו אלה שבועיים נפלאים, מה גם שבין השאר עבדתי יום בהיר אחד ב"רמיסת פרג" (באוקראינית קראו למלאכה זו מַק טולוצט'ה): שש או שבע בנות כפר רותניות דרכו ברגליהן היחפות על הפרג, והפרידו בדרך זו את הגרגירים מן הפרי. היתה שם אחת בשם דוֹמקה, שעשׂתה את מלאכתה תוך ריקוד ושירה, במצב רוח מרומם, עם שדיים חשׂופים. בראותה כי איני מסוגל להוריד את עיני הצמאות משדיה, היא הניחה את ידי עליהם ושאלה: "מוצא חן בעיניך?" באותו יום אחרי-הצהריים איבדתי את בתולי (לא כן דומקה). היתה זו הרגשה משונה. […] מן הראוי היה שאספר ביתר הרחבה על מאורע זה, שהשפיע לא מעט על שנות התבגרותי. בספרות המוכרת לי ישנם סיפורים נפלאים על עצם המעשׂה, וישנם תיאורים אשר אינם משאירים שום דבר לדמיון. הכל תואר, לכל תזוזה ולכל תנוחה הומצאו מילים, וכל התרגשות זכתה לביאור וגם לפירוש. מאחר שאני חסר כשרון תיאור, אני נאלץ להתספק בהצהרה, כי נדמה שלא אחטא לאמת, אם אומר שאצלי זה היה, בסופו של דבר, כמו אצל כולם.

תמצית המכביזם היא לקוות תמיד לטוב. כך בחנוכה המקורי, כאשר נוער הגבעות החשמונאי התחיל פתאום להאמין שאפשר לנצח את היוונים. העקרון הבסיסי הוא: אנחנו נמשיך להאמין ונעשׂה את שלנו על המגרש, והנס כבר יקרה מעצמו. בסוף אנחנו ננצח, כי מי כמכה באלים יהוה? לפיכך, אשמור על רוח חיובית בבואי לתאר את גמר הפיינל-פור.

בעזרת השארפ ישתבח

בניתוח קר, זה היה יכול, אמור להיות אחד הערבים הגדולים בדברי-ימי הכדורסל הישׂראלי. משהו בסדר גודל של נס באדאלונא, גביע אירופא בפיוניר בלגרד, מדליית כסף באליפות אירופא, מקום שביעי באליפות העולם, האליפות של גליל ונס שארפ. ארוע שיחקק בזכרון, שיהיה חוויה מכוננת עבור דור של אוהדי/ות כדורסל צעירים/ות. היום בו אליפות המדינה חזרה להיות תחרותית לחלוטין. הרגע שגרם לביטול הפיינל-פור ולהחזרת סדרות הפלייאוף. הרגע שהחזיר את הקהל ליציעים ולכורסאות הטלוויזיא. הרגע בו מכבי הפסידה אליפות שניה ברציפות. הרגע שעדיין לא הגיע. עדיין.

אני אוהד מכבי מאז העונה של 1976/7. הייתי אז ילד רך, וחליתי באותו חורף מאד. בבית-החולים צפו כל האבות המודאגים במשׂחק בטלוויזיא אחת בשחור-לבן. נדמה לי שזה היה נצחון גדול, על צסק"א או יוגופלסטיקא, אינני זוכר. למובילרג'ירג'י כבר היית בריא בבית. באביב נולד גביע אירופא חלוצי. מאז אני מכביסט. מקוה תמיד לטוב, ומביא את הנס בחשבון.

אז מה פתאום התחלתי לעודד את חיפה? כן, גם קצת לוקאל-פטריוטיזם כרמליתי, אבל בעיקר רומנטיקא. אני עדיין מאמין שלו הצליחה חולון לעבור את גליל, היתה מעיפה את מכבי בחצי הגמר, ואז גונבת גם את הגמר מהפועל מגדל. והייתי שׂמח עד לב השמיים. לא משׂנאת מכבי פתאומית שקפצה עלי, חו"ח השיויצ"ל. מאהבת כדורסל.

אז הערב הכל היה ערוך למשׂחק גדול. השׂחקנים הגיעו דרוכים, והמאמנים עירניים. כדורסל טוב ואגרסיבי במידה התחיל להיות עובדה. השריקה להפסקה סימנה הבטחה גדולה להמשך. ושם חיכו לה השופטים, נחושים לחרב את הכיף כמו שוטרים חזיריים שמתפרצים למסיבת שחרית הימים של פריץ החתול.

שופטים יצאו מדעתם. כבר בתחילת המשׂחק התגלו סימנים של שריקה צמודה, שמתוך אופטימיזם פרגמטי יחסתי לרצונם לבסס סמכות לקראת החצי השניה, בה יניחו לשׂחקנים להביא את הדברים לידי הכרעה בעצמם. אך לא. השריקות נתכו מכל עבר, והמשׂחק נתקע. הרבע השלישי נמשך לנצח, עם זריקות עונשין התקפה אחר התקפה וטקס הזוי של זריקה מחצי מגרש אחרי שהרקדניות פזזו כבר במשך דקה שלמה. בערך 27 זריקות עונשין בשלישי מתוך 74 במשׂחק כולו. 60 עברות בסך הכל, כלומר עבירה כל 40 שניות. בקרב הפנדלים שהתפתח עבדו האחוזים לטובת תל-אביב. 85:72 למכבי בסיום.

ועוד אהבתי את התרומה של שארפ ובורשטיין. שני השׂרידים לקבוצות הגדולות של העשׂור, הם קלעו שתי שלשות כל אחד, ברגעים קריטיים כולן. שניהם שׂיחקו נהדר באופן כללי, והם שנצחו בעצם את המשׂחק.

עיניים על הכדור

אהבתי את הנחישות של השׂחקנים בשתי הקבוצות, שבאו דרוכים וחדים. לרוע המזל, באין כדורסל אחר הם נאלצו להסתפק בצלילה לכדורים תועים, ובקטטות מזדמנות. על אף זאת, רוח המשׂחק היתה ספורטיבית מאד, ואיש לא נפגע. ראויים לציון האומץ והכשרון של דאור פישר – 19 נק' 11 ריב' 7/9 מהשׂדה, רובן במחצית השניה. נותנים פתח לתקוה גם הגרון הצרוד והגאוה של הרוזן ג'ף. לשנה הבאה הוא צריך להשאיר את כל שׂחקני המפתח, ולהתחזק בשׂחקנים טובים יותר בעמדות האחרות. אם יש לו הכסף להשקיע, המשבר הכלכלי עשׂוי לפתוח חלון הזדמנויות רחב במיוחד בקיץ הקרוב.

ויותר מכל הייתי מרוצה מהקהל. את מילות השירים אמנם איני תמיד מבין, אך דומני שלא הושרו קללות ודברי נאצה. מאידך, הציבור מילא חובה דמוקרטית גדולה בהבעת דעה בפרהסיא. נימוסי הספורט דורשים שהשׂחקנים וההנהלות ימעטו ככל האפשר להתייחס לשופטים, וכך היה הערב, וטוב שכך. על הקלקלה נותר למחות הקהל. וכך באמת ואמונה, באחדות שורה ושירה איתנה, פעמיים לאורך הערב: אי-שם בתחילת הרבע הרביעי ושוב בזמן טקס חלוקת המדליות,.פצחו אוהדי שתי הקבוצות יחד במחאה ישירה דמוקרטית וצודקת על השיפוט שראינו הערב ~

ביזיון!