המכתב הבא הגיע אלי בדוא"ל. אני מפרסם אותו במלואו וללא שינויים, ברשות הכותב.
***
לכבוד 22 אוקטובר 2007
שרת החינוך
פרופ' יולי תמיר
שרה נכבדה,
הנדון: מורים שובתים וכועסים
נדמה לנו שיש דברים שהיועצים שלך שכחו לספר לך: להמשיך לקרוא
בשעות האחרונות השתתפתי בדיון בפורום להיות הורים בתפוז, העוסק בשביתת המורים, ובהרחבה במערכת החנוך כולה. כרגיל, החלו לעלות הטענות הצפויות, המאשימות את המורים בדרישות מוגזמות, דמגוגיא, וכו'. בתשובה כתב המשתמש ixmix, מורה ומחנך בישׂראל, את הטקסט הבא:
אני מעתיק מהתלוש:
מנהל שכבה של 150 תלמידים עם אחריות מלאה על כל תלמיד ותלמידה (כולל ביקורי בית, עיסוק בקב"ס, סעד ורווחה, הסעות, פרוייקטים, מניעת אלימות, בניית תכניות, ניהול תקציב, הדרכת צוותים ועוד). מחנך כיתה הטרוגנית בבי"ס לא ממיין ולא מסנן, מלמד מתמטיקה בשתי כיתות ח', מלמד אזרחות בכיתה נוספת (בהיקף של 5 ש"ש לכל מקצוע בכל כיתה), רכז מקצוע.
מדובר בחודש שבו החלפתי בכיתה מקבילה בהיקף 10 שעות.
אגב, אני מגיע לביה"ס בשעה 7:30 בכל יום ויוצא סביב 17:00, לעיתים מאוחר יותר. אני נמצא בביה"ס שישה ימים, כאשר היום החופשי לכאורה הוא יום שבו אני יוצא מוקדם, סביב 14:00. אתה מוזמן (כמו כל אחד) להצטרף אלי ליום עבודה, מתי שרק תרצה. איני מסתיר דבר. (זה אומר שאני עובד יותר שעות ממשרה מלאה במשק, בכל השוואה שהיא. אני עובד בחופשים מתוקך תפקידי).
חלקיות משרה – 1.417. בסיס 5,381. תוספות 1,029. החזר הוצאות 246. ניכויי חובה 1150. ניכויי משרד 132. ניכויי חוזה 593.
סכום בבנק 4780 להמשיך לקרוא
באחד מימות השבוע ליוויתי את בִּתי לבית-הספר, ונשארתי לצפות במפגש הבוקר (מה שהיה קרוי בימי "מסדר"). בדקות הראשונות היה נדמה ששום דבר לא השתנה. תלמידים עדיין הציקו לתלמידים אחרים, אלה התלוננו אצל המנהלת, וזו הזהירה את כלל הציבור להמנע מאלימות ולנהוג חברות טובה זה בזה. בסרט הזה כבר הייתי. אבל אז קיבל הארוע תפנית, שלקחה אותו למחוזות חדשים. המנהלת הזמינה שני תלמידים לעמוד לידה מול הקהילה כולה, וסיפרה את הסיפור הבא: שני תלמידים מצאו אמש ארנק בקן הצופים, ובו כסף רב. במקום לקחת אותו לעצמם, הם הביאו אותו לביה"ס ומסרו את הארנק לידיה. יחד הם הזמינו את בעל הארנק, והחזירו אותו בחגיגיות, לקול מחיאות הכפיים של כל הקהל. התרגשתי.
אבל זו היתה רק ההתחלה. כעת עברה המנהלת למה שהתברר כטקס יומי, שליווה את מפגשי הבוקר (כך טוענת בתי) במשך כל ימי התשובה. טקס סליחות. אחד אחד זרמו תלמידות ותלמידים לבמה, הזמינו חברות וחברים, סיפרו במה חטאו (קיללנו, הרבצנו, דחפנו, שקרנו, לא שתפנו במשׂחק), ובקשו סליחה. אחרי כל בקשת סליחה, לחיצת יד, ואפילו חיבוק. ילד אחד, עם מבט פליאה גדול שרק ילדים מסוגלים להפיק, אמר "אבל בינתיים בכלל שכחתי מכל זה."
טקס הסליחות הזה היה כל כך נכון, בעיני, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. אולי, קודם כל, מהעובדה שהוא היה פומבי. כולנו יודעים כמה קשה לבקש סליחה – להודות בכך שעשׂית משהו לא בסדר, להביא את עצמך להודות בזה בפני אחרים, ועוד להמתין במתח לתגובת הצד השני. קל וחומר, כשאתה עומד ומתוודה מול כל בית הספר. אם חוץ מקריאה, כתיבה וחשבון אלמנטרי יצאו מבית-הספר גם תלמידים שיודעים מה פירוש לקיחת אחריות על מעשׂים באופן פומבי – דיינו.
אבל היה בכך עוד הרבה יותר. כמו טקס החזרת הארנק שקדם לו, גם טקס הסליחות היה מלווה במחיאות כפיים. הילד הראשון שירד לבמה עשׂה כן בהיסוסים ובברכיים רועדות. עד סוף המפגש כבר היו עשׂרות מתנדבות ומתנדבים, שנותרו מאוכזבים. (המנהלת ביקשה מהמורות להמשיך את העניין בכתות, אם יהיה ביקוש). נכון, אפשר להיות ציניים, ולאמר שבסך הכל הילדים רצו דקה או שתיים באור הזרקורים, ואין כאן כל עניין של חרטה או סליחה. ויש בכך אפילו מידה מסויימת של אמת. אבל לא זה העניין. העניין הוא שלקיחת אחריות ובקשת סליחה הפכו למספר דקות מחוויה לא פשוטה בכלל למשהו מגניב בעליל! נראה לי שזה לקח שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. וגם מי שלא זכה להגיע לבמה הרויח. הרי כל ילדה וילד שהרימו יד חשבו לשם כך על איזה מעשׂה שעשׂו, שאולי לא היה ראוי לעשׂותו. עצם המחשבה, גם אם לא תגיע לכלל וידוי ובקשת סליחה, גם בה יש תועלת.
לסיום, כמה מלים על המפגש המחודש שלי עם מערכת החנוך. זה כמה שנים שאני מכיר אותה מלמעלה – אני מלמד את מי שמגיע לקצה העליון שלה. נסיון זה הביא אותי לא פעם להתבטאויות קשות בנוגע לתפקודהּ של המערכת כולה. חלק מההתבטאויות מתועדות כאן בבלוג; אחרות פגשתן/ם אולי ברחבי הרשת. מאז שעלתה בכורתי לכתה א' (והשנה בקושי החלה, טפו טפו טפו), יש לי בעיקר דברים טובים להגיד. אז נכון, אנחנו גרים בחלק הטוב של העיר, ולא כולם זוכים לאותם תנאים כמונו. נכון גם, שיש במערכת קלקולים יסודיים, גם אם עדיין איני יודע להניח עליהם את האצבע (מי שעקב אחרי דיוני מס' ילדים בכתה יודע על מה אני מדבר). אבל בינתיים, יוצא שדיברתי דופי בלא מעט עובדות/י הוראה שעושׂות/ים את מלאכתן/ם נאמנה, בתנאים לא פשוטים, ובתנאי שׂכר בלתי-סבירים בעליל. ועל כך אני מבקש סליחה.
כמו בענין מלחמת לבנון השניה, גם לגבי שביתת הסטודנטים אנו שואלים: מי, בעצם, ניצח?
לאחרונה אשרה הכנסת בקריאה ראשונה את "חוק נהרי" . לפי הצעת חוק זו, יתוקצבו כל בתי-הספר הפרטיים, שאינם כפופים למשׂרד החנוך, באופן זהה לאלו השייכים לזרם הממלכתי והממלכתי-דתי.
העובדה הראשונה שיש לציין בקשר לחוק זה, היא שתקציב החנוך לא יוגדל בשום אופן שהוא. משׂרד החנוך ורשויות המקומיות יצטרכו לשׂאת בעול המוגבר, ללא כל תוספת כספית. המשמעות ברורה: מערכת החנוך של המדינה, הסובלת גם כך מבעיות קשות, תצטרך להתמודד עם גל כביר של קיצוצים נוספים. להמשיך לקרוא
הנה נתבשרנו שמספר הזכאים לתעודת בגרות בשנה החולפת ירד. הגיע הזמן. להמשיך לקרוא