חפרפרת מלוכנית?

היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת  ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.

הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…

קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

העיתונים, אתרי חדשות ברשת, סלונים דיפלומטיים וסלונים סתם – בכולם מדברים על דבר אחד: תמשיך הקפאת הבניה בשטחים או לא תמשיך?

ואני תוהה, מה זה בכלל משנה?

הרי אם נצא מהשטחים, נהרוס הכל בכל מקרה. ואם לא נהרוס – ועדיף שלא נהרוס – כל מה שאנחנו בונים עכשיו, יקבלו הפלשׂתינים בירושה אחר-כך. פשרה טריטוריאלית לא תוכתב בזכות עוד גן ילדים או עוד קרוואן על גבעה. המפות כבר ידועות, העקרון של החלפת שטחים כבר ידוע. אם יש באמת רצון בצד הפלשׂתיני לסיים את הכיבוש, צריך להפסיק להתעסק בהסחות דעת, ולגשת לדבר על הנושׂאים החשובים באמת.

ויש הרבה כאלה: מתי תתבצע היציאה של צה"ל מהשטחים? איך יראו מעברי הגבול? איך יראו סידורי התחבורה? איך יראו הקשרים בין שני משקי האנרגיא? מה לגבי המים? מה עם הזכויות הסוציאליות של אזרח מדינה אחת שיעבוד במדינה האחרת? האם יהיה מכס בין שתי המדינות? מה יהיו הסידורים במקומות הקדושים בירושלם? איך לשמור על הסביבה בשתי המדינות? האם יהיה מטבע משותף או שני מטבעות שונים?

אלו שאלות שצריך לענות עליהן. יש עוד הרבה כאלה. השאלה אם בנייה בהתנחלויות תמשיך או תוקפא היא בסך הכל הסחת דעת. גלידת דג מלוח אדום.

בשלושה כוכבים הצום יוצא

אז שעון החורף נכנס לתקפו. הפסדנו שעת אור. ומה הרווחנו?

הנימוק המרכזי השנה בעד הקדמת שעון החורף עוסק בהקלה הקלה הצפויה לצמות ולצמים ביום הכיפורים. עד כמה שהבנתי מגעת, הצום מוכתב בכל מקרה על-ידי השמש בכניסתו, ועל ידי הכוכבים בצאתו. מה לאלה ולסיבובה של הארץ בכלל סביב עצמה ולזוויתה של ארץ-ישׂראל בפרט מול השמש? אז מה מסמל כאן השעון?

פשט התשובה הוא, שיש כאן מאבק כוחות פוליטי. כדי להפגין את שליטתו במדינת ישׂראל בת ששת-הימים הכריז בן-גוריון על שעון קיץ לאלתר, מה-20 במאי עד לסוף אוקטובר. בסוף שנות ה-50 בוטל שעון הקיץ בכלל (כבר אז נשמעו נימוקים מתחום הדת והפולחן), וחזר לשימוש רק בזמן משבר האנרגיא שאחרי מלחמת יום-כיפור. (לסקירה היסטורית של ירון דרוקמן). מאז ועד היום נמשכת הישיבה רבת השנים של המפלגות הדתיות במשׂרד הפנים. הציבור למד להפנים שהפוליטיקא הדתית היא השלטת על שעון החורף. אין סיבה הגיונית לצפות שגוף פוליטי יוותר על סממן שלטוני כזה מרצונו, ולכן קל להבין את התעקשותו של שׂר הפנים לשמור על הקו שקיבל מרבותיו.

יושב על המדוכה - אלי ישי

בהתבוננות שניה, ניתן לראות שלהבדיל מבפרשת גירוש הילדים, בה הפגין שׂר הפנים מר אלי ישי שיקולים הנוגדים הן את רוחה של היהדות ואת תמצית הישׂראליות, הן את דרישות המצפון האנושי, בפרשת שעון החורף ניתן דוקא ללמד עליו זכות. באופן כללי, קשה לאמר שהיהדות בת-זמננו נהנית יותר  מדי מהיצר להקל. נהפוך הוא. ברוב המכריע של המקרים נוטים הפוסקים דוקא להחמיר חומרות. אני נוטה לזקוף זאת לעוּלה של הגולה, שעדיין לא סר מן הכתפיים. לפיכך, עלינו לשבח את המהלך ההלכתי של אלי ישי, המוכן אף להזיז מחוגים בכל הארץ כדי להקל, ולו במעט, ודוקא ביום הכיפורים. היום שעון חורף, מחר חולצות לייקרא.

ובכל זאת, לא הוגן שניתקע כאן עם שעון חורף כשבחוץ 30 מעלות ויותר. כבר לפני כשבוע, כשבעצומה נגד שעון החורף היו רשומים רק 90,000 שמות, התפרסמה ידיעה לפיה מוכן שׂר הפנים לשקול להחזיר את שעון הקיץ לאחר הצום. כעת יש בעצומה למעלה מ-230,000 שמות, והיא צברה יותר מ-60,000 לייקים בפייסבוק (מדד אמין בהרבה). כיון שלעצור את שעון החורף לא הצלחנו, ולהחרים נראה בלתי-אפשרי (ובאמת שכבר נמאס מכל החרמות), יש לכוון את הקריאה הציבורית החדשה למר אלי ישי להמשיך באותו קו, ולהחזיר את שעון הקיץ מייד עם צאת הצום. ההקלה תורגש ותודגש.

ואת שעון החורף אפשר לדחות לחנוכה.

מילה חדשה בעברית: פלריג (פלסטיק + אריג)

דורות הם עניין יחסי. בעת העתיקה נהגו לחשב שנות דור כ-40 שנה – כך דור המדבר – אמצע שנות חיים של מי שהגיע/ה לגבורות. שיטה אחרת העריכה דור ב-25 שנה – הגיל הממוצע לגבר להעמדת צאצאים.

פרשנות אחרת לגמרי למדתי ממורי ורבי צבי יעבץ. לשיטתו, דור (בחברה, לא במשפחה) מוגדר על-ידי חוויה משותפת, שהשאירה תודעתה בתפיסה הציבורית. ברומניא שבין מלחמות העולם, שם נולד ושם התעצבה דמותו, היו הדורות לעתים בני שנים ספורות כל אחד, שכן המאורעות רדפו זה את זה ללא רחם. אז כעתה.

במדינת ישׂראל, אני מבחין בארבעה דורות עיקריים. הראשון הוא דור המייסדות והמייסדים – ה(א)נשים שכבר הצטרפו לעולם המבוגרים עת הכרזת העצמאות, או לפחות גדלו והתחנכו לא במדינה אלא עדיין ב"ישוב". הדור השני הוא דור המדינה עצמו, מי שנולד עמה, לתוך השנים הקשות של הצנע. הדור הזה התעצב לאור ימות משיח של ששת הימים, ולאור השברון הגדול יום הכיפורים. אלה הם "ילדי הפרחים" שלנו. היום הם בשלטון, ובינתיים הצליחו להביא את המדינה לעברי-פי-פחת.

הארוע המעצב של דור הנרות הוא רצח רבין. בדור שלנו – גילאי 20 ומשהו עד 40 ומשהו – כבר מובן מאליו שיהודי יכול לשכוח מטעמי קדושת הארץ גם את הדמוקרטיא וגם את "לא תרצח". מבחינת חייו האישיים, זהו דור שלרובו אין פנסיא, שהמחירים המאמירים והמשׂכורות המדשדשות מקשים עליו להרים ראש ולתפוס עצמאות ובטחון. לפני שלוש שנים כתב ד"ר הני זובידה טור, בו שאל על מצבו של דור הנרות (ההערכות המספריות לעיל נובעות מההגדרה שלו). תשובתו, המדוייקת בעיני, היתה שהוא עסוק  מידי במאבק ההשׂרדות היומיומי מכדי להיות מסוגל לעסוק גם במהפכה. חבל מאד, כיון שבמשמרת שלו – במשמרת שלנו – יחתך גורלה של המדינה. אחריות כבדה לאין נשׂוא ומלאכה כבירה לאין שיעור – ואין אנו בנות/י חורין להבטל ממנה.

*** ******* ***

בעקבות מסע הפרסום החדש של השׂמאל הלאומי, הממוקד ביום השנה ה-15 לרצח רבין, נשאלתי כמה פעמים מה פשרו. מדוע רבין שוב? למה אנחנו מחכות/ים בדיוק? התשובה לשאלה הראשונה נובעת מהניתוח של שאלת הדורות שהצעתי לעיל. זה הארוע שעיצב תודעה של דור (אני זוכר היטב את הרגע בו התחיל לעצב את תודעתי שלי, כשקלטתי באותו ערב שהכל השתנה, שהתחיל משׂחק חדש, על החיים ועל המוות). נקודה הגיונית לחזור אליה, כדי להתארגן ולצאת לדרך חדשה.

יותר מזה, רצח רבין מסמל גם נקודת דרך מכריעה בהדרדרות המוסרית של ישׂראל. את הימנית חטף השׂמאל הישׂראלי במוצאי מלחמת ששת הימים (הספרון הכחול פרק א). את הימנית השניה חטף ברצח רבין. התדהמה שאחזה בציבור כולו, והעובדה שעדיין לא באנו בחשבון עם הערוגות המדושנות שהניבו את העשׂב השוטה, האיצו מאד את התהליך. כדברי ד"ר זובידה (באותו טור) –

האלימות בחברה הישראלית גואה מיום ליום באין מפריע, היא שורה בכל אספקט של חיינו, על הכביש, במקומות בילוי, בבתי הספר, בעבודה – בכל מקום. אנשים וקבוצות שקראו כאחד קריאות לאלימות הפכו כיום לחלק אינטגראלי ומקובל של החברה פוליטית, כלכלית וחברתית. נראה כי לא למדנו משגיאות העבר. הפוליטיקה הופכת לזירת פשע, ומידי יום אנו למדים כי חלק ניכר מן הפוליטיקאים – המנהיגים שבחרנו לייצג אותנו – הם עבריינים. צווארון כחול, צווארון לבן – הצבע לא משנה, הפשיעה שורה בקרב נבחרי העם.

לכן רבין. אבל למה אנו מחכות ומחכים? לא, לא לחזרה לחיים של ראש הממשלה המנוח. אילו היה כך, היה עלינו להמתין מן הסתם שלוש שנים נוספות, עד יום השנה הח"י לרצח. מצד שני, אילו כך, היינו מצטרפים כבר לחב"ד וזהו.

על דרך הפשט וברוח מאורעות היום, דור הנרות מחכה להנהגה אמיצה שתסכים לחלק את הארץ. בימים אלה מתנהל משׂא ומתן מול הרשות הפלשׂתינית. הרבה תקוה להסכם אינני חש באוויר. הלוואי ונתבדה כולנו. אבל חוששני שבקרוב ניווכח שבתחום הזה אנחנו עדיין נתונים בכבלי הגעגוע ובאימת הטרור. עדיין על דרך הפשט, וברמה בסיסית עוד יותר, יש געגוע לרבין בתור מנהיג השׂמאל האחרון שזכה לבנות קואליציא. נכון להיום יש לשׂמאל 4 מנדטים בחד"ש ועוד 3 במרצ. עוד 57 ואפשר להתחיל להזיז דברים.

על דרך הדרש, אני מוצא בססמא אירוניא חדה. היא נועדה לעורר שאלה, המופנית כלפי כל מי שעדיין מחכה  לאדם אחד (או לאישה? היתכן?) שיעמיד דברים על מכונם, שיניע את התנועה ויקים את המוסדות הכי נכונים והכי מתאימים, שכל מעשׂיו מכוונים לאורה של האמת האחת והיחידה (שלכולנו יש, אגב, ומחוץ לד' אמותינו אינה שווה הרבה). בקיצור, למשיח. אבל עם המשיח קבענו ב-6 אחרי המלחמה, ועכשיו כבר 9, יומיים אח"כ, והוא לא בא ולא מצלצל, ואנה אנו באים? (ובאות, בטוח באות).

*** ******* ***

והנה בקשותי שטוחות לשנה החדשה, לחברותי וחברי בשׂמאל הלאומי, וגם סתם כך, באופן כללי:

• שכל מי שרואה עצמה/ו אחראי/ת לגורלה של המדינה, אפילו במעט, ת/ימצא את הזמן והרצון להתגייס למלאכה בכל דרך שהיא.
• שנזכה לבנות גשרים ולא להרוס אותם – לדבר ולהתדיין ולא להחרים.
• שנזכה לתרגם את המילים היפות ואת הרצון והנכונות של השותפות והשותפים לפעולה מעשׂית.

שנה טובה ~

הפעם לא טור ממש, אלא אבחנה שרציתי לחלוק.

אחת הבעיות המרכזיות שמציב הכיבוש בשומרון וביהודה בפני הדמוקרטיא הישׂראלית היא שאי-אפשר לקיים משטר דמוקרטי הלכה למעשׂה, בשכנות לאוכלוסיא גדולה נטולת זכויות אזרח כלל ועיקר (קל וחומר כשאנחנו המונעים/ות את האזרחות הזו בכח הנשק). כדי לשׂגשׂג באמת, דמוקרטיות צריכות לחיות בשכנות לדמוקרטיות אחרות. ואיך תיתכן דמוקרטיא ללא אזרחות?

יוצא, אם כן, שאזרחות פלשׂתינית הינה צו השעה. אני נוטה אוזן חיובית לקריאה ששמעתי פה ושם שישׂראל תכריז על עצמאות פלשׂתין באופן חד-צדדי. עם זאת, הייתי מעדיף שפלשׂתין תעשׂה זאת בעצמה. עצמאות, בכל זאת.

בעקבות האזרחות צריך להגיע בראש ובראשונה חופש התנועה. גם בתוך שומרון ויהודה, גם בינם לבין שאר העולם. כאן נכנסים לתמונה ענייני הבטחון הידועים. בהקשר זה אין לי אלא לאחל לשירותי הבטחון של הרשות לאתר במהרה את הרוצח/ים הנתעב/ים, מקריית ארבע, ולהביאם לדין צדק. אין ספק שהיכולת הפלשׂתינית לרסן את האלימות היא נקודת המבחן לכל המהלך שיתחיל ב"ה בקרוב.

עושׂה שלום במרומיה, היא תעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל וישמעאל ושאר העולם גם, במהרה בימינו.

[[לפרק א]]

יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָג'רוּד

התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.

אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.

ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה. אינני יודע מי המשיכ/ה גם לקרוא את הפריטים המחקריים שצורפו בעניין אש(ר)תו של יהוה (אני עדיין לא), אבל הביבליוגרפיא שם, לכל המעוניינ/ת. (ואם יש לכן/ם המלצות לאפילו עוד קריאה – צרו קשר ואפתח שם משתמש/ת חדש).

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.

באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.

[המשך יבוא…]

יבנאל, לפני בערך 100 שנה

שנת הלימודים כבר בפתח, והנה הזמן לנקודה השלישית בתכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי: מהפכה בחינוך. המקום הנכון בעיני לפתוח את הדיון הפעם, הוא בנקודה שנויה מאד במחלוקת שנותרה פתוחה עוד מהדיון על הרכבת: סדרי עדיפויות במימון.

ובכן, החינוך צריך לזכות בעדיפות ראשונה. קצת לפני בריאות, הרבה לפני תשתיות תחבורה. מאין יבוא הכסף? קודם כל, מהחיסכון שבמיזעור השחיתות. מיליארדים נשפכים כל שנה בעסקאות אפלות ומפוקפקות. גם לזה נשׂים לזה סוף באמצעות חינוך (עוד בסוף). אחר כך יבוא חיסכון גדול בתוך משׂרד החינוך, וגם קיצוצים בתקציב הבטחון ובהתנחלויות (אחרי שנגמור לשלם פיצויים).

תנאים בשטח

נקודת המוצא המעשׂית צריכה להיות תנאי ההוראה. כמו שכבר נעשׂה באופק חדש, צריך לקבוע את שבוע העבודה על 40 שעות. אלה תכלולנה הוראה רגילה, הוראה פרטנית או בקבוצות קטנות, בדיקת עבודות, מחקר ופגישות עם הורים. יש לפתוח במבצע ברחבי הארץ בהתאמת המתקנים הקיימים לדרישות החדשות. לעניין שׂכר, אני מציע בתור נתוני פתיחה:

• מורה מתחיל/ה, תאר ראשון ותעודת הוראה, משׂרה מלאה – 6,000 ש"ח נטו
• ותק של 15 שנה, תאר שני – 8,000 ש"ח נטו
• ותק 30 שנה, תאר שלישי – 11,000 ש"ח נטו

תקן לכתה יעמוד על 20. לא תורשינה כיתות מעל 25 תלמידות/ים.

בכל כתה ת/ילמד מורה, בצירוף מתנדב או מתנדבת שירות לאומי (עוד על זה בטור הבא ב"ה). בהנחה שמספר המתנדבות/ים לא יספיק לכל הכתות בכל רחבי הארץ, תינתן עדיפות לאיזורים החלשים ביותר על מפת החינוך כיום. ביצוע עבודות התשתית יתחיל באותם מקומות ממש.

המערכת

בחלק הזה אני כבר חורג הרבה ממה שאמר אלדד בעבודה שחורה. להלן רק מתווה כללי, פתוח לדיון:

בעקרון, עדיף לאפשר מצב בו לא יצטרך הטף למערכת לפני גיל שנתיים. ברוב המקרים, זהו הגיל בו מתחיל להתפתח הדיבור, ונוצר הצורך במגע חברתי בתוך שכבת הגיל. עד אז, הארכה משמעותית של חופשת לידה (אפשר בחלוקתה בין שני ההורים). לא תמיד יהיה אפשר, אבל לכך צריך לשאוף. זה הקו להתיישר לפיו.

בגן טרום-חובה, ערבית מדוברת. שירים, ריקודים, פתגמים. הרבה אימון של העיצורים הגרוניים. ח-כ, א-ה-ע, הכנה טובה לכתה א. בית-הספר היסודי ממשיך ללמד ערבית מדוברת, עד כתה ו. בכתה ב' מתחילים לדבר אנגלית. לכתוב מתחילים בכתה ד.

היסודי, באופן כללי, צריך לכלול הרבה פחות ישיבה על התחת, והרבה יותר פעילות בשטח. הכתות הקטנות והסיוע מטעם השירות הלאומי יאפשרו מגוון גדול יותר של פעילויות, גם מחוץ לשורה ולכתה. הילדות והילדים רק ירוויחו.

בשאלה בין יסודי עד ח וישר תיכון – לעומת חטיבת הביניים – אין לי דעה מגובשת. אשׂמח לשמוע השׂגות ורעיונות לשני הכיוונים.

בתיכון נפגוש לראשונה את בחינות הבגרות. בעקרון, צריך לשאוף להחזיר את תעודת הבגרות לרמתה מלפני 50 שנה – שקולה לתואר ראשון בימינו, אולי אפילו קצת יותר. שיפור תנאי המערכת יקרב אותנו חלק גדול להעלאה אמיתית ואיכותית של אחוזי הזכאות הקיימים. עבור מי שאין לה/ו עניין באקדמיא, יש להחזיר את החינוך המקצועי (בפריסה בכל רחבי הארץ, לא לעולם במקום מוסדות לבגרות), אף הוא בתנאים זהים.

בראש הפירמידה תעמוד מערכת ההשׂכלה הגבוהה – אוניברסיטאות המחקר והמכללות המובילות. הצורך בריבוי מכללות המוכר בימינו יהפוך מן הסתם לנחלת העבר, לאור ערכה המחודש הגבוה של תעודת הבגרות. אין לפסול שחלק מהמתקנים בהם שוכנות כיום מכללות תהפוכנה לבתי-ספר תיכוניים מובילים.

חזון חינוכי

נושׂא שאי-אפשר לסכם סתם כך בשתיים-שלוש פסקאות. כיוון כללי, מהרהורי לבי:

צריך פחות להתמקד בחומר, ויותר בכלים לניתוחו. זה כולל לימוד כמה שיותר שׂפות, תירגול בפתירת בעיות (חשיבה אלגוריתמית) מהגילאים הצעירים ביותר, היכרות עם עולם המציאות (כדור-הארץ והחיים עליו), אימונים בהטלת ספק ובשימוש בסוגי טיעון שונים.

לימוד כזה הוא, מדרך הטבע, אישי. לנוער יש לחנוך לפי דרכו. מסיבה זו, עדיף בעיני שיהיה כמה שפחות פיקוח על שיטות הלימוד בבתי-הספר היסודיים, ואפילו בחטיבות הביניים. יהיה צורך לקבוע תכני ליבה (עניין חשוב מאד כשלעצמו, שאשׂמח לשמוע עליו דעות בתגובות), שעמידה בהם תהיה דרישה בסיסית למימון מטעם המדינה. בחינת הבגרות תהיה נקודת המיקוד אליה יתרכזו תכני הליבה. הדרישות בבחינות הבגרות תקבענה עדיין על-ידי משׂרד החינוך. בדרך נרוויח הרבה עצמאות ונקצץ הרבה תקנים משׂרדיים מיותרים.

מערכת החינוך תסתער על האינטערנעט. מערכת החינוך תעדיף באופן פעיל תוכנות ומערכות הפעלה בקוד פתוח.

אזרחות

בשעורי אזרחות תערך היכרות בסיסית ומעמיקה של מוסדות השלטון במדינת ישׂראל, ושל ספר החוקים שלה. הלימודים יכללו פן של עבודה מעשׂית, בבדיקה של תקציבי משׂרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות. בחינת הבגרות תכלול דו"ח על ההתנהלות הכספית של גוף ציבורי זה או אחר. עבודות שתחשׂפנה שחיתויות או בזבוזים תתוגמלנה בציון הולם. נבחנ/ת אזרחות שת/יחסוך למדינה למעלה מ-18,000 ש"ח, ת/יוזמן לקבלת פנים חגיגית בבית-הנשׂיא/ה.

הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית

אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.

סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל  מפות וכל המסמכים הדרושים.

מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.

*** ******* ***

סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?

כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ

התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.

הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".

הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.

גם קולה צריך שיישמע באקדמיא : אל"מ (מיל') שרביט-ברוך

לפני כחודשיים הוציא הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל (גוף שהשתתפתי בהקמתו אי-אז במהלך שביתת הסגל הבכיר האחרונה), עצומה לכ' שׂר החינוך גדעון סער, בבקשה לחזור בו מכוונתו לעשׂות שימוש בסמכותו השלטונית, באמצעות ראש ות"ת וראשי המוסדות להשׂכלה גבוהה, לפעולה נגד מרצים שתמכו בהטלת חרם אקדמי על ישׂראל.

אמנם, אני מתנגד עקרונית להתערבות פוליטיקאים בניהול הפנימי של המוסדות להשׂכלה גבוהה. אני גם תומך נלהב בחופש הביטוי בכלל, ובחופש האקדמי בפרט. אלא שבמקרה זה לא נחה דעתי מהעצומה הנ"ל, בשל ההקשר שלה. כזכור, הנושׂא כולו עלה לסדר היום בעקבות קריאתו של ד"ר ניב גורדון מאונ' בן-גוריון בנגב לחרם אקדמי נגד מוסדות ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. בשל דעתי השלילית על מעשׂה זה של ד"ר גורדון, ומתוך חוסר רצון להזדהות, נמנעתי מלחתום על העצומה.

את דעתי זו שטחתי בפני חברתי לסגל האקדמי בחיפה, ד"ר איילת בן-ישי (אף היא חברה בפורום מאז הקמתו), מיוזמות העצומה. לאחר דיון ארוך, הגענו לסיכום הבא. אני אצרף את חתימתי לעצומה (נכנסתי במקום 536, רגע לפני שסגרו ושלחו), והיא תכתוב לבלוג טור על חשיבות חופש הביטוי והחופש האקדמי, גם כשצריך לצאת להגנת מי שאוחזת בדעות ניציות (ימניות, בלשון העם).

[ושתי הערות מנהלתיות: (א) הקישור לדו"ח של עדאלה נעלם ממני – אם תדביקו בתגובות, אצרף לטור; (ב) העיכוב בפרסום המכתב של ד"ר בן-ישי באשמתי ואחריותי]

***

יש כאלה הרואים בתמיכה בחרם האקדמי על ישראל משום פגיעה במוסדות האקדמיים עצמם. לפי הגיון זה, מרצה באוניברסיטה הקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו עצמו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה שכן גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

אבל השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוך האקדמיה ומחוצה לה. יתכן שיהיו כאלה שיראו דווקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המעודדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?

אם ב"פגיעה" הכוונה היא לפגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים הינו תורם גדול לאוניברסיטה ופרסום המחקר "יפגע" בה? האם תורמים הם שיקבעו תכנים ואת גבולות חופש הביטוי? הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.

יודגש לעניין זה שההגנה על חופש הביטוי והחופש האקדמי (ואלו הם שני דברים שונים שהבלבול ביניהם רב ורצוי לכתוב ולהבחין ביניהם) אינה שמורה לאלו שאיתם אנו מסכימים. עוד בשנה שעברה, עת עלה לדיון העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, כמרצה בקורס למשפט בינלאומי פומבי. להעסקתה באוניברסיטה התנגדו כמה מרצים וגם מאמר המערכת בהארץ. ראו גם את הדו"ח המעניין של עדאלה השם את מינויה של אל"מ ברוך-שרביט בקונטקסט קשה של מיליטריזציה של האוניברסיטאות ויישור קו עם הצבא בעקבות המלחמה בעזה בחורף 2009.

ליבי ודעותיי הפוליטיות נמצאות בעניין זה עם עדאלה, ואני סולדות מהמיליטריזציה של החברה הישראלית בכלל ושל האוניברסיטאות בפרט. אני גם חושבת שמינויה של פנינה שרביט-ברוך יוביל להשלטה קשה עוד יותר של השיח ההגמוני והמיליטריסטי הישראלי, המוביל להשתקה ולהדרה של קולות הנחשבים לא "פטריוטים" מספיק. אבל למרות זאת אני חושבת שיש להגן על זכותה ללמד את משנתה בקורס משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת תל-אביב, כמו שיש להגן על זכותי ועל זכותם של אחרים לטעון שבדבריה היא מובילה אותנו (המדינה, החברה, האוניברסיטה) לאבדון.

גם כך פועלת מדינתנו כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, אמיתית או מדומה. אולי הגיע הזמן שלא להגיב אינסטינקטיבית, אלא דווקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל ויידון גם בחברה כולה. מן הראוי שנקיים את הדיון של מה פוגע במי, איך, ולמה בצורה פתוחה ומעמיקה ולא נשאיר זאת בידי פוליטיקאים, קומיסרים, או מְמַשְׁטֵרים כאלו ואחרים.