מתוך אתר המועצה קדומים

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.