בדרך לקדומים – מפגש שני

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

15 תגובות על הפוסט “בדרך לקדומים – מפגש שני

  1. פינגבאק: מבט פילוסופי » Blog Archive » תג-מחיר ואהבת חינם

  2. אכן מכתב שכתוב יפה, מכתב דומה צריך להכתב גם לאזרחי ישראל, אני אומר צריך כי אני לא בטוח שאני האיש המתאים לכתוב אותו(אבל אפשר לנסות) אבל כמו במכתב זה שנכתב ברגישות וברציונליות, שבא ממקום טוב, ממקום חיובי להסביר לאזרח הפשוט הציוני שאולי קצת מיואש למה יש לחלק את הארץ, איך זה ישפיע על החברה, איך זה ישפיע עליו, להתייחס לפחדיו, לחששותיו, לעובדה שאולי לא יהיה שלום וגם אז מדוע עליו לתמוך בחלוקת הארץ.

  3. אורי שלום,
    ראשית- אין ספק שהניסוח הזה עדין בהרבה מהקודם…

    אבל את הכאב שהוא גורם, קשה לנטרל, אנסה להסביר:
    יש כמה סוגי אנשים שמבחינתם "דין קדומים כדין חיפה"
    והם: 1.הסבים והסבתות שלנו שחלמו על א"י, עוד לפני 48. חלמו ונכספו לחונן את עפרה. כמה הם חלמו על ירושלים, טבריה, ואלון מורה. כי כך חונכו. בהם אין צורך להתחשב יותר משום שרובם כבר אינם.
    2. המתנחלים שיודעים כי הם יושבים על אדמות שעפ"י המשפט הבינלאומי הם חסרי ריבונות. נקודת פתיחה טובה מאוד לאדמות בא"י. שטויות- בהם בטח שלא צריך להתחשב שהרי לפי סקרים מסוימים הם הציבור השנוא ביותר. (כמובן שזה תלוי אם באותו שבוע התפוצץ מתנחל עם רימון בשביל להגן על חייליו או לא)
    3. הפלשתינאים- פתח את ספרי הלימוד שלהם, הקשב לאלג'זירה,
    גגל ראיונות מתקופת ההתנתקות שבהם הם מביטים בערגה אל אדמותיהם שבאשקלון וכפר דרום לא ממש רלוונטית. וזה אמור להדאיג. אם היינו יודעים שבחילופי שטחים נוכל לייצב גבול חזק ואיתן שיגן עלינו- ניחא,
    אבל ידיעותינו הם כאלה- ביום שלאחר פינוי יהודה ושומרון נביט על מפה חדשה שבה 55 ק"מ מרוחב מדינתנו הוא של אויבים שרוצים גם את ה-15 ק"מ הנותרים (לדוגמא באיזור נתניה)
    וכן נגלה את יתרונות הגובה והראות הפנטסית שבאזור ההר העתיד להיות בשליטת פלטין לעומת שפלת החוף והמישור. במשך 6 וחצי שנים חייתי על גבעה מקסימה שממנה רואים בבירור את ארובות חדרה ובקו ישר עד אשדוד. מקסים. מפחיד בטירוף אם במקום חברי לגבעה ישבו שם תצפיתנים חמאסניקים.את החלק הזה אני אוהבת:
    אתה תנענע בראשך ותאמר- "רואת שחורות". הלוואי . כי כך אמרו לנו כשעמדנו על הכביש וצעקנו : "אל תתנו להם רובים!" ולצערנו רבים וטובים נשחטו מאותם הרובים. הסתכלו עלינו גם כהזויים כשאמרנו שיהיו טילים על אשקלון ועוטף עזה. "הרי כך נוכל להגן על עצמנו בצורה הרבה יותר טובה" צעקו הקיבוצניקים בצומת כיסופים.
    כואב. זכינו במדינה רחבת ידיים שברוחבה והיקפה מאפשרת לנו לדאוג אופן יחסי לבטחוננו. שלא נדבר שחזרנו לכל אותם המקומות בהם עד היום מוצאים חרסים עם כתב עברי קדום, אחח ההסטוריה.
    ועכשיו קצת קשה, תוקפים אותנו , מציעים 20 מטוסים וזהו? אין לנו זכות לדאוג לעצמנו מבחינה בטחונית? אין לנו זכות לטייל בשבת ולהצביע
    לילדים על הר עיבל והר גריזים שהם בדיוק למדו עליהם בגן במסגרת פרשת השבוע?
    עניין הכיבוש הוא לגמרי לא פשוט. אז תסביר לי איך ייתכן שכל כך הרבה כפריים בסביבתינו מתים מפחד מהיום שנצא מפה? ותאמין לי- זה ממקור ראשון. חובה מוסרית עלינו לדאוג לרווחתם כמה שאפשר בצורה שלא תסכן אותנו. ממש כמו ראש עיריית אריאל רון נחמן שחיבר את הכפר "סלפית " שצמוד אליו למוביל הארצי ולחברת החשמל. וכן הוא מספק להם עבודה בתחומו.
    זוהי חובתינו בתור אנשי מוסר וצדק.

  4. זהבה שלום –

    הדברים אכן קשים וכואבים, לא רק לך. מצד שני, אני מקוה שאם נצליח להמשיך לנהל את הדיון מתוך כבוד הדדי, בלי חרפות וגידופים, אולי תצמח לנו ב"ה איזו טובה שעוד לא חשבנו עליה.

    ברשותך, אני רוצה להתמקד בדברים שכתבת בסעיף 2.

    כתבת ש"המתנחלים" הם הציבור השׂנוא ביותר בארץ. אני מבין שאולי הדברים נראים כך מהזוית שלך, אבל אני בכלל לא בטוח שהדבר נכון. הרי יש גם "החרדים", "הקיבוצניקים", "הסמולנים" (זה אני), "האשכנזים" (גם זה אני).
    הפוליטיקא של ההסתה והפילוג אוכלת בנו בכל פה, והציבור העברי בשומרון וביהודה אינו הקרבן היחיד שלה.

    עוד כתבת שכביכול לא צריך להתחשב בדעתך, בדעתכן, בדעתכם. אבל אילו כך היה, לא היינו יושבים (ירון ואני) לכתוב את הדברים. לא היינו עולים מלכתחילה לקדומים, ולא היינו חוזרים שוב. אילו באמת לא היה אכפת לנו מה חושב הציבור שלך, היינו חותמים על איזו עצומת הזדהות עם החרם על אריאל, מבטיחים לא לקנות תוצרת מהשטחים, ומרגישים מאד צודקים. אבל לא, הנה אנו כאן, מנהלים דיון. רק כיון שאכפת לנו.

    ועוד דבר: אמר משה וולך בפגישה הקודמת שמחובת הציבור שלכם להציע פתרון חלופי למצב, שכן באין פתרון כזה, הפתרון של השׂמאל (שבעיניו ובעיניך הוא גרוע, גם מעבר למחיר האישי שידרוש מכם), הוא זה שיתפוס.
    אני רוצה ללכת צעד קדימה, ולנסות לברר יחד מה תוכלו לעשׂות אתן, כדי לגבש את הפתרון הזה. אינני מבטיח להשתכנע, אינני מבטיח לשנות את דעותי. אבל מתוך חתירה לשיפור המצב, אולי נרוויח משהו על הדרך, כבר עכשיו. למשל, הצרת הצעדים של תג-מחיר. למשל, צמצום השׂנאה נגד הציבור שלך. למשל, שקילה מחדש של מדיניות המחסומים ותועלתם. אם נצליח לשפר את המצב ולו במעט, עמלנו לא לשוא.

  5. אורי, היבט אחד נעדר לדעתי מהמכתב שלכם והמתנחלים צריכים לראות אותו לנגד עיניהם:
    הסכם קבע, או אפילו הסכם ארוך טווח במתווה שעליו מדברים כרגע – דהיינו גושי התנחלויות בריבונות ישראל, הוא, מבחינה הסטורית, ניצחון ענק לתנועת ההתנחלות. האלטרנטיבה היא המשך הדיבור על זכותנו על כל ארץ-ישראל מבלי יכולת לממש אותה.

  6. רביב –
    אתה צודק מאד מאד.

    ומתוך ההבחנה שלך צומחת הבחנה נוספת, בין מי שחי בזמן היסטורי ומי שעבר לזמן מיתי. או במילים אחרות, בין מי שלא מפחד מדרך ארוכה ומי שכן.

  7. דוקטור יקר, דילגת על האפשרות הראלית של
    השמדת עם.
    לא תאי גזים ורכבות, סתם השמדה צה"לית רגילה

    תנו לצה"ל לנצח.

  8. זהבה –
    קראתי. אני מגיב כאן מפני שכאן התפרסמה תגובתך.
    א. לא התכוונתי לנטרל את הכאב. השקפתי על העולם היא שכאב טאושר משמשים בו בערבוביה. הדבר היחיד שהתכוונתי להטרל הוא ההוקעה. מה שמביא אותנו לסעיף
    ב. (2) – אומרים לי שוב ושוב – גם הערב במפגש, שאם אינני מיעוט עדיין, אהיה מיעוט בקרוב. על דעת המיעוט הגדול (הרוב?) עלי אין מה להרחיב את הדיבור. רוצה להתחרות במי יותר שנוא?
    ג. סבא שלי, לפחות (מצד אמא. קראו לו ישראל, אז שאף אחד לא ידבר איתי בשם ישראל סבא – ישראל סבא היה סבא שלי) חלם לא על עפרה אלא על רחובות. סבי מצד אבי, לעומת זאת, חלם על סבתא שלי (לפחות ככל הידוע לי). נא לא לנכס לעצמך את משפחתי.
    ד. הפלשתינאים (לא ברור לי למה את קוראת להם פלסטינים. האמנם את מבקשת לטשטש את ניכוסם האווילי את הפלשתים, שהיו בעצמם כובשים?!) מעניינים אותי לאין שיעור פחות מעם ישראל. אין לי ספק שבהנתן הסכמה רחבה (שפירושה, לדעתי, גבולות צרים) נוכל להם.
    ד. לשיטתך, יש כאן בחירה בין מצב של מלחמה חסרת תוחלת לשלום נטול גבולות. בעיני הברירה היא בין מלחמה חסרת סיכוי למלחמה שניצחנו בה למפרע. על כך דנו אמש ועוד נדון (אני מקווה) בעתיד. אם מה שכתבנו, אורי ואני, היה נדבך בדיון הזה, אשרי.

  9. שלום דר אמיתי.
    ראשית, כל הכבוד על היוזמות, אני מקוה ומברך שתמשיכו עד הסוף מתוך כנות אמיתית.
    לדעתי הפתרון הוא להעמיק ולחזק את ערכי היהדות הקדומים,(וממילא, גם את ערכי הדמוקרטיה האמיתית)במרחב המדיני-ציבורי של המדינה עלי ידי מימושם במציאות זמננו, וכפי שיוסבר.
    ההנחה שלי(ןלדעתי גם של חלק גדול בציבור)היא ש"יהדות" זה לא רק הגדרה של גזע מקרי, וגם לא איזה פולקלור ישן שהומצא בידי אנשים בתקופות קדומות לצורך שעתם, ובימינו זה רק קצת נוסטלגיה שמאגדת ציבור מסויים; אלא יהדות זה מכלול רעיוני וערכי שניתן ממקור כוח עליון שברא את העולם, וממילא הערכים והרעיונות נכונים ויכולים להתממש ולהשפיע לטובה בכל זמן [כעין "חוקי טבע" ערכיים].
    לפי הנחה זו, עלינו כציבור וכמדינה להעמיק את ערכי שורשנו היהודיים, ולתרגמם לזהות תרבותית אמיתית בת זמננו.
    בנוגע לבעיה הערבית יש פתרון אפשרי בכמה שלבים:
    א. סיפוח יהודה ושומרון.
    ב. הענקת זכויות סוציאליות וחברתיות מלאות (תקציבים, ביטוח לאומי,ואפילו העדפה מתקנת) לכל התושבים הערבים שיסכימו לקבל על עצמם את כללי וערכי המדינה, אבל ללא זכות בחירה בשלב זה. ג. במקביל, יש לבודד את התושבים המתנגדים להצעה נדיבה זו – בגלל שאיפות לאומיות שסותרות בהכרח את קיומה של המדינה היהודית – ולהתייחס אליהם כאנרכיסטים חסרי אזרחות.
    [המקורות הרעיוניים מתוך ערכי היהדות למעשים אלו בראשי פרקים: א. בעלות העם היהודי ותרבותו על כל חלקי הארץ.
    ב. "גרי תושב" מצות אהבת הגר והדאגה למצבו; איסור העמדת גר למלך.
    ג. מחיית עמלק בתרגום לימינו – שלילת אזרחות מאנטישמיים שונאי יהודים, שלא נענו ליד המושטת.]
    בקיצור, האפשרות השנייה במכתבך נכונה, אבל זה לא יהיה "לשכנע אותם" אלא הצעה נדיבה מצידנו למי שירצה בה ויתאים את דרכו אלינו, אבל ההנחה הפשוטה שאזרחות כוללת בתוכה בהכרח זכות בחירה ואיחוד משפחות עם כל מי שרוצה, מוטעית מיסודה – עיין ערך תושב קבע בארץ, ו"green card" בארה"ב, ולדעתי מה שמעניין את התושב הערבי הפשוט זה זכות קיומו הפיסי כלכלי בכבוד ולא זכות הבחירה.
    כמובן שמצב כזה לא יכול להימשך לשנים ארוכות, אלא רק לתקופת ניסיון ומעבר, וברבות השנים התושבים הערבים שיתערו באמת ("גרי צדק") בתרבות היהודית הדמוקרטית (כמו הדרוזים בימינו), יקבלו גם זכות בחירה (כולל איחוד משפחות עם אנשים התומכים במדינה) בלא שזו תסכן את אופייה התרבותי-יהודי של המדינה.
    כמובן שכל המהלכים הללו מותנים בהעצמת והעמקת זהותה היהודית-הדמוקרטית של המדינה שהרי לא ניתן לקבל "גרים" קרי – תושבים במעמד ניסיון, בלי שיש תרבות אמיתית שאליה מתחברים וערכים שדרכם בוחנים את האזרחים שבדרך.
    הערת סיכום: אמנם דרך זו נראית אולי אוטופיה רחוקה, אבל היא לא יותר ארוכה מלחכות ל"שלום" כמו שניסינו, או להמשיך להילחם תוך נסיגות חד צדדיות אין סופיות. וכמו שכתבת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" וזו דרך ארוכה שהיא קצרה כי יש בה פתרון עומק למכלול הבעיות של זהות המדינה, ולא רק איזה פיתרון בסגנון טכני עיסקי לבעיה מסוימת – שלא יורד לשורשי הבעיות.
    אשמח לכל התייחסות הוגנת, ואם יש צורך אוכל להרחיב עוד על המקורות התרבותיים היהודיים, והבהרת הרעיונות מאחורי הצעה זו

  10. צבי –

    נקודת התורפה שאני רואה בתכניתך היא שאינני מכיר בנמצא שותף פלשׂתיני רציני שיהיה מוכן לקבל אותה.
    אם, למשל, נראה פתאום קהל פלשׂתיני נהנה משירותי היכל התרבות החדש באריאל, אולי אתחיל לשנות את דעתי.

    לגבי המפגשים – אתה מוזמן בחום להצטרף. צור קשר עם tal.yaron בג'ימעייל, והוא יעדכן אותך בכל הדרוש.

  11. שלום אורי.
    נראה שלא פירשתי מספיק את דברי. כל הצעדים שהצעתי אינם קשורים לשותף כלשהוא והם יעשו באופן חד צדדי, כולל הצעת האזרחות למי שמעוניין להתקבל למדינה היהודית – בתוך פרק זמן קצוב.
    אם כונתך שלדעתך התושבים הפלשתינים לא ירצו לקבל אזרחות כזו, דעתי היא שהרבה מהם דוקא ישמחו בזה, אבל בכל מקרה אני לא מותיר בידם ברירה אחרת, כי בעיני אין אפשרות לאזרחות אחרת בשטחי המדינה היהודית, ומי שמתגד לקבלה מתוך לאומיות פלשתינית (ולא מתוך קיפוח כלשהוא – שהרי הצעתי לו קיום בכבוד) מוגדר כאנטישמי, כי מימוש שאיפתו למעשה היא השמדת המדינה היהודית, וככזה הריני מתייחס אליו כפושע חסר אזרחות וחסר זכויות – שויתר עליהם מבחירתו. ואם אומות העולם מתנגדות לשלילת אזרחות וזכויות, הריני מציע להם להעניק לתושבים אלו אזרחות של מדינתם ולקחת עליהם את כל האחריות.
    לגבי היכל התרבות באריאל. ברור שלא מכניסים אזרחי מדינת אויב להיכל התרבות כלשהוא, אבל אחרי הצעדים שהצעתי יהיה בירור מי אויב אנטישמי מסוכן, ומי מסתפח אל עמנו ואל תרבותנו; ואדם כזה יתקבל באריאל בזרועות פתוחות, יותר משיקבלו אותו בצפון תל אביב.

סגור לתגובות.