יהדות, דמוקרטיא ושׂנאת חינם

צילום: עומר עמרם

צילום: עופר עמרם

לפני חודש, כמעט הספקנו לשכוח, פרץ אלמוני למועדון "בר-נוער" בת"א-יפו, ורצח צעירה וצעיר: ליז טרובישי וניר כץ הי"ד. למרבה הצער (וההפתעה) הרוצח עדיין לא נתפס. הפרשיה כולה מאיימת להפוך לאחד מאותם אירועים מסתוריים, המשאירים פצעים וצלקות ואינם באים על פתרונם. אישית, אין לי ספק שמדובר כאן בפשע שׂנאה. אבל אפילו בדל של ראיה אין.

במוצאי שבת נערכה בת"א-יפו צעדה לציון ה-30 לרצח. פה ושם (למשל בפרופיל שלי בפייסבוק), נתקלתי בהרמת גבות: מה שוב הלהט"בים האלה? למה כולם מדברים עליהן/ם פתאום? ויותר מזה: האם בכך שאנחנו עוסקים שוב ושוב בלהט"ב איננו מסייעים לכלוא את הקהילה בגטו שלה, להגדיר אותה עוד יותר ממה שהיא מגודרת? האם לא עדיף לחנך נגד שׂנאת חינם באופן כללי, וזהו?

שאלות טובות. לפני שאנסה להשיב, צריך להודות במגבלות הדיון. הואיל ואינני הומו, לסבית, טרנס-ג'נדר או בי-סקסואל, כל שאני יכול להעלות בדעתי הוא מעדות שמיעה או קריאה. יש חוויות שצריך להתנסות בהן באופן אישי כדי להבין לעומק. אני מבין באופן שטחי בלבד. ובכל זאת:

איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ נמצאת תחת פסק-דין מוות של ספר-הספרים, רב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ זוכה להסתה קבועה מצד נציגים ברשות המחוקקת, המשווים את עצם קיומה למחלה, ומאשימה אותה, למשל, באחריות לרעידות אדמה?
איזו עוד קבוצת מיעוט בארץ מפחדת להזדהות אפילו בפני הורים או חברים?
אינני מקנא במי שנאלצ/ת לשׂאת עול כזה על כתפיו/ה – ועוד בגלל ההתעקשות על זכות אנושית בסיסית לאהוב כפי שרוצים לאהוב, ולחיות כפי שרוצות לחיות, מבלי להרע לזולת.

בראיון ל-ynet אמר אור שי, ממארגני הארוע וחבר שלי בפייסבוק:

מטרת ההפגנה היתה להשאיר על סדר היום הציבורי את נושא האלימות, ההומופוביה, והמאבק למען זכויות אדם בישראל ונגד איומים על המרחב הדמוקרטי. הגיעו מגוון רחב של אנשים, גם מהקהילה וגם מחוצה לה- כל מי שאכפת לו מצדק חברתי ושוויון. צעדנו ברחובות העיר וצעקנו לא נחזור לארון – אין דמוקרטיה בלי שוויון, ו-כולנו ביחד, בגאווה בלי פחד.

אלון לי גרין, גם הוא ממארגני הארוע, גם הוא חבר בפייסבוק, ובאופן כללי מחלוצי התארגנות העובדים בשנים האחרונות, הוסיף:

צריך להזכיר לציבור הישׂראלי שהמאבק הוא לא רק של הקהילה הגאה, אלא מאבק למען הדמוקרטיה הישׂראלית. הפשע התבצע במקרה הזה נגד הקהילה הגאה, אבל הוא חלק מאותם פשעים שמתרחשים נגד כל מיני מיעוטים וקבוצות שמוגדרות שונות. אנחנו באנו להגיד שדי, עד כאן, את הצמצום והפגיעה במרחב הדמוקרטי צריך לעצור.

ואני מסכים עם שניהם. אושיית יסוד של הדמוקרטיא היא הסובלנות כלפי אורח החיים של הזולת, כל עוד הוא אינו פוגע בך באופן אישי. גם במוצאי-שבת שמעתי במהדורת החדשות ברדיו על אזרח ארה"ב שבנה במסגרת תחביבו תותחים שונים ואסף אותם בביתו. תוך כדי משׂחק עם אחד מהם בחצר ביתו ירה בטעות פגז, שפגע באחד הבתים בשכונה. בנס לא נפגע איש. הנה לכם תחביב מזיק, שחברה דמוקרטית צריכה להגביל. אבל עם מי יחזור אותו אדם לביתו מהפאב השכונתי, ומה יעשׂו שם זה לזה ומאיזה כיוון – מה אכפת לי לכל הרוחות?

צילום: עופר עמרם

צילום: עופר עמרם

ובכן, עבור מי שסבור שהתורה מייצגת אמת מילולית אחת, שאין בלתה, יש לכאורה סיבה לטעון (כפי שעושׂים אי-אילו חברי כנסת שלא אעניק להם כאן פרסומת בחינם) שהומוסקסואליות אכן פוגעת בשאר החברה. כאן מתחברות השאלה היהודית והשאלה הדמוקרטית. מה עושׂים כאשר צו התורה עומד בניגוד לערכי הדמוקרטיא?

לכאורה יש כאן סתירה שאי-אפשר ליישב. אבל רק לכאורה. מאז הולדת היהדות נאלצו מנהיגיה לשנות את חוקי ההלכה בהתאם למציאות בשטח. כך הפסיקו לנקוט ב"עין תחת עין" ועברו לפסוק פיצוי כספי. כך בוטלו שמיטת חובות ואיסור הנשך. כך זכינו בספר תפילות במקום קרבנות בבית-המקדש. המבחן הגדול של היהדות בימינו הוא יכולתה להתאים את עצמה לחיים דמוקרטיים. אם תצליח, הרי שיש לה תקומה. אם לא, היא תצטמצם ותלך, עד שתחדל להתקיים.

והנה קם רוצח ושׂרטט את הקו בחול: שאלת ההומופוביא הפכה להיות אבן בוחן ליכולת היהדות להתחדש. מי יקום ויצא מארון הספרים היהודי ויאמר: אני דוס, ואין לי בעיא עם הומואים?

עם הולך ונעלם

ד"ר עזריאל קרליבך
ד"ר עזריאל קרליבך

היום התפרסמה בווינט הכותרת הבאה: התא היהודי מתפורר: אנחנו על סף צמיחה שלילית. משׂרד ראש הממשלה, כך מסתבר, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, הכריז על מאבק חורמה כנגד ההתבוללות. לפי נתונים שנאספו בידי הגופים הללו למעלה ממחצית הדור הצעיר של העם היהודי בתפוצות מתחתן מחוץ לתא היהודי. תופעה זו של נישׂואי תערובת היא "סכנה לאומית אסטרטגית", והציבור מוזמן להרתם למאבק להפיכת המגמה. ידיעה זו גדושה כל כך באירוניא, בציניות, באיוולת, ובשאר מרעין בישין, שקשה מאד להקיפה מכל עבר. אבל להתחיל במצוה אפשר –

ראשית, מי הוא אותו לאום שהאסטרטגיא שלו עומדת בסכנה? ידוע שעמנו, בשל ההיסטוריא הארוכה והייחודית שלו, מציב אתגר קשה בפני ההגדרות המקובלות. ההתלבטות אם היהדות היא דת או שהיהודים הם עם ידועה ושחוקה, גם אם לא נמצא לה עדיין פתרון הולם. דוקא המילה "לאום" אינה נקשרת בדרך כלל עם היהדות. אז מי כן?

אם לשפוט לפי החוצפה הצינית של יוזמה זו, כנראה שהלאום ישׂראלי. מי שׂם את ממשלת ישׂראל להתערב בחיי האהבה והדת של צעירות וצעירים ברחבי העולם? ומדוע הבחירה של אותו דור מהווה איום אסטרטגי? האם משום שיהדות בעולם נחוצה לישׂראל ביחסי החוץ שלה? כלום רואה ממשלת ישׂראל את צעירי התפוצות היהודים כחיילים בכח במקרה חירום? או אולי כנשק יום הדין במירוץ הדמוגרפי כאן בארץ? האם בדק אותו מחקר שערכו הממשלה והסוכנות אם אותן צעירות וצעירים מוכנים למשכן את חירותם לאהוב כדי לקדם את השיקולים האסטרטגיים של מדינת ישׂראל?

ואיך ירתם הציבור למפעל נשׂגב זה? "באמצעות מסירת פרטי יהודים מחו"ל לידי אנשי "מסע" (הגוף שיקבל את התקציב כדי לגרום לכל זה לקרות) במטרה להביאם לביקור בארץ". מילא הפגיעה בפרטיות ("דודה שלי, חברה שלה, הבן שלה הולך להתחתן עם גויה, שלא נדע; לחזור אלי בפרטי), מילא התקציב שיופנה לכך ("למעלה מ-600,000 דולר" – כמה בדיוק למעלה? ולידי מי בדיוק?), אבל האם אין דרך אחרת ליהדות להלחם על בניה ובנותיה, חוץ מאשר לרתום את נאמנותם/ן למדינת ישׂראל?

ומציניות מחוצפת לאירוניא שבאי-הבנה. הרי רוב מניינה ובניינה חיה היהדות מחוץ-לארץ. יתר על כן, היהדות אפילו נוסדה בחוץ-לארץ. לידתה של היהדות מתוך חורבן בית ראשון וגלות בבל. לידתה של היהדות הרבנית מתוך חורבן בית שני והגלות ליבנה, ומשם לגליל, ומשם לארבע כנפות הארץ. כשהשתלט התלמוד הבבלי על עולם ההלכה והלימוד וגזר שכחה על הנביאים והכתובים, נחתמה הגלות. מכאן ואילך הפכה הארץ לפינה שולית עבור היהדות, לנוסטלגיא. כזה היה המצב עד שנכנסה הציונות לתמונה.

ומה חושבת יהדות התפוצות על מדינת ישׂראל? בחוגים נרחבים היא מעוררת אהדה ושאר רגשות חמים. אך לא אהדה גדולה מספיק כדי שתמיר את מקום מושבה באדמת ארץ הקודש. חוק השבות על כנו עומד, ואחרוני המחסומים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה כבר הוסרו, פחות או יותר. כל יהודי שאינו מתבולל, אך גם אינו עולה ארצה, הרי הוא מצביע ברגליים. בעד היהדות, נגד ישׂראל. לפחות בינתיים.

אם רוצה מדינת ישׂראל להגשים את תום את החזון הציוני ההיסטורי, הרי שעליה לתקן את עצמה במידה כזו שתהפוך יעד קורץ לעלייה; גם עבור מי שכיום גר במפותחות שבארצות. במקרה כזה יהיו כל היהודים גם ישׂראלים, ובא לציון גואל. אם רוצה היהדות להפוך לאבן שואבת עבור המון המתבוללות/ים, תמצא לה מנכש עשׂבים יסודי, שיתאים אותה לדרישות הזמן והמקום. אבל אין לה, למדינה, שום סיבה ושום צידוק לקחת את מקומה של הדת, ולהיפך.

מרן קישהונט (עוגב על טופול)
מרן קישהונט (עוגב על טופול)

בדצמבר 1953 כתב ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, המייסד והעורך הראשון של עיתון "מעריב", אחרית דבר לספרו של אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא. הנה מקצת הדברים, בגוף שני, אישי וישיר:

אילו לפחות היתה לך השקפת עולם!
למה לא טרחת להשׂיג לך?
הולכים לחנות הספרים, קונים חוברת במחיר עממי, או, לכל היותר, תרגום של ספר תיאורטי מלפני המבול, – ויודעים את התשובה לכל השאלות עוד בטרם תתעוררנה. לא צריך עוד להסתכל בשום בעיה לגופה, מבינים את הכל בחושך ובעל-פה. ומכירים את כל האנשים בארץ ובעולם ואת מעשׂיהם, יודעים בדיוק מי צודק תמיד ומי לעולם לא, מי אומר רק את האמת ומי משקר לנצח, מי משלם מסים ומי גונב, – פטורים מלחשוב. (וכי למה הארץ מלאה חכמים? – רק בגלל זה…)
    
אך באין אינטליגנציה מספקת להשקפת-עולם מכוונת נגד חלק העם היהודי, [קרליבך נזף בקישון קודם לכן על אי-מפלגתיותו] – אילו היית לפחות אנטישמי!
זה מוצא של כבוד. אם אתה מסרב בעקשנות כזאת לשׂנוא מפלגה מסויימת (מטעמי שיכון, – ואנחנו מכבדים כל רגש דתי) כי אז, בבקשה, לשׂנוא את כל העם הזה, ללא הבדל גזע וצבע שׂערות.
     זה מותר. על זה יאמרו אצלנו שאתה "מוצלח מאד". אב מצליח אצלנו הוא זה שבנו מצליח לבעוט בו. הגס את לבך על האומה הזאת כולה, על מדינתה ותקוותה וחלומה ולבטיה וממשלתה וכל אישיה וכל מעשׂיהם. הסבר לנו יום-יום שאנו קרבנות אומללים של עצמנו, – ונלקק את אצבעותינו. לעג לנו. רשים אנו כולנו לעג לרש!
     
אין לך דבר פופולארי מזה. יהודים אוהבים כשאין אוהבים אותם. וסודו של דבר היא, שהם עצמם אינם אוהבים יהודים (פרט ליוצא מן הכלל האחד, היהודי המהוגן היחיד בעולם: הוד מעלתו – האני). בכל יהודי טמון אנטישמי-חובב (והוא חושב, כי לו מותר… ואינו מבין, כי לאחרים מותר, אם הם מרגישים כך, אבל לו אסור, כי זה חורבן האומה). ואנטישמיות "אידאולוגית" תוקפנית (ומותרת) עוד יותר חזקה טמונה בכל ציוני, שהרי הוא מנסה להפוך את שלילתו את פני העם היהודי לידי מעשׂה ריפורמי גדול…

אנחנו חיים כאן בארץ היחידה בעולם, שבה יהודי יכול להיות גוי. אם זה טוב או רע, – ענין לחוד. על-כל-פנים זאת היא הציונות: צורת ההתבוללות היהודית הקיצונית והעקבית ביותר האפשרית בכלל.

ארמי אבד אבי (פרשת השבוע: כי תבוא)

ואמרת לפני יהוה אלהיך: ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו ה)

בפסח אנו דורשים את הפסוק באופן הבא: יעקב נרדף בחרן על-ידי לבן הארמי, ונס מצרימה. המקרא אֹבֵד מפורשת כבינוני של פועל יוצא, וישׂראל אבינו הוא כאן המושׂא הישיר. עם זאת, מקריאת הפסוק בהקשרו ניתן להעלות פרשנות אחרת, פשוטה יותר. הארמי האבד הוא הוא יעקב-ישׂראל.

הכל בעין המתבוננת

הכל בעין המתבוננת

איור: דניאל מורגנשטרן

העירו חכמים לפני שאין בכך כל תמה. אפילו סיפורי התורה תולים את מוצא משפחתו של אברהם בחרן, בארם נהריים. לכל הפחות היה זה מקום מושבם לאחר שעזבו את אוּר, דרומה יותר בעיראק. כמו כן שׂחקה הארמית תפקיד חשוב בדברי-ימי ישׂראל בכלל, והיהדות בפרט. תקופות ארוכות דברו יהודי הארץ ארמית צד לצד העברית. גם כשהפסידה הארמית את המרחב השמי לערבית, שמרה על מקומה הנכבד ביהדות דרך התלמוד הבבלי. היא משמשת עד היום בלימוד ובתפילה כאחד.

יתכן שהדגשת המקורות הארמיים נובע דוקא מתוך הרצון להמחיש את התהליך שעבר ישׂראל הקדמון. לפי הסיפור המקראי, עליו חוזרת הפרשה בתמציתיות גמורה, השלב הארמי עבר על קבוצה קטנה למדי. כה קטנה, שהסיפור מתייחס אליה כאל משפחה. במצרים הופכת משפחת יעקב לעם ישׂראל, גוי עצום ורב. בתווך, זמן חלום.

אמר ר' יוחנן על חוני המעגל (בבלי תענית כג א): "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו). על מה בדיוק הצטער חוני אינני יודע, אבל אני מבין את הרגשתו. לפני שניים ושלושה דורות אחורה עבר עלינו שוב זמן חלום. ראשיתו בלהה צרופה, שאפילו מטח הקללות בפרשת השבוע אינה יכולות להתחרות בה. אחריתו ערגה וכיסופים, שאפילו כותבי התורה לא העזו לדמיין.

ואנחנו, שניים-שלושה דורות אחרי, מפחדים לחלום. מפחדים לחלום על שלום. מפחדים לחלום על חברה שנסמכת על טוב לב, או לפחות על דרך ארץ. מפחדים לחלום שאפשר לאמץ מהתורה את מה ששייך, ולשחרר את מה שלא. אולי כדאי להתחיל לחלום. כדי שלא נצטער.

וכיון שלא המדרש עיקר, אלא המעשׂה – בחלומי, אני רואה מזרח תיכון ישן. הגבולות בו פתוחים, ואוכלוסין עוברים בו בנחת מאוּר כשׂדים לחרן, לארץ-ישׂראל, למצרים, וחזרה – לארכו ולרחבו של הסהר הפורה. במקום גמלים, רכבת. במקום אוהל אברהם, אכסניות ופונדקים משׂביעי רצון ונפש. אפשר ללכת לאיבוד בתוך כל הטוב הזה. אבל אין דאגה. לאן שלא תגיעי, כולם מדברים ארמית.

זמן חלוץ הלכה (פרשת השבוע: כי תצא)

כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יְבָמָהּ יָבֹא עליה, ולקחה לו לאשה, וְיִבְּמָהּ. והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישׂראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יְבִמְתּוֹ, ועלתה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אל הזקנים, ואמרה: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל, לא אָבָה יַבְּמִי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתהּ. ונגשה יְבִמְתּוֹ אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו. וענתה ואמרה: ככה יֵעָשֶׂה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישׂראל: בית חלוץ הנעל  (דברים כה ה-י)

תמונות: דה קאנטרי

תמונות: דה קאנטרי

בשבוע שעבר, כאילו לפי התחשבות מראש בתזמון פרשת השבוע, חזר טקס החליצה לכותרות. אלמנה צעירה שעברה טקס חליצה (שהסתבך, ככל הנראה) פנתה לתכנית "שומר מסך" של אמנון לוי בערוץ 10, כדי לחשׂוף את שעבר עליה. ברגע האחרון התחרטה, ופנתה לבית-המשפט על מנת שימנע את שידור התכנית. השידור אכן עוכב, וערעור לערכאה גבוהה יותר כבר בדרך (דיווח ב-ynet).

במהלך התחקיר הגיע הצוות של אמנון לוי לסרטון וידאו שהכה גלים בקיץ לפני שנתיים, בו תועד טקס חליצה שנערך בבית-דינו של הרב מרדכי גרוס בבני-ברק. את הסרטון עצמו לא הצלחתי לאתר ברשת (כנראה שהורד בינתיים, וטוב שכך). רשמים מהארוע (שערך כ-70 דקות) ניתן להפיק מכתבתה של תמר רותם ומן מהתמונות משׂמאל, הלקוחות ממנה. דיון ארוך מתוך האתר "בחדרי חרדים", כולל מגוון דעות ומגוון תמונות נוספות מהארוע, אפשר למצוא כאן (ותודה לאלעד על הקישור).

כמה וכמה טעמים לפגם יש בארוע שלפנינו. ראש וראשון בינם, לטעמי לפחות, הוא העובדה שפרטיותם של המשתתפים – שחוו זה עתה היא אבדן בעל, הוא אבדן אח – נפגעה באורח אנוש. לכאורה, נועד הפרסום כדי לתת פומבי למצווה וללמד כיצד לבצעה. אך כפי שטען רב אלמוני בפני הכתב עידן יוסף (מחלקה ראשונה, כאן), אילו רצו ללמד ולהורות, די היה בסרט עם שׂחקנים. יתר על כן, כשכבר נערך טקס זה, נהוג לערכו בפני מניין ובצנעה. כאן זומן קהל גדול. את הפרצופים המשועשעים בקהל ניתן לראות בתמונה התחתונה.

אלא שבעיני יש טעם לפגם גדול בהרבה, והוא פגם בטעמא דקרא. אם נחזור לפסוקי המקרא לעיל, ברור שלפחות לדעת כותבם מטרת המצוה היא להמשיך את זכרו של האח המת. אך לא זאת בלבד. האלמנה, אף היא, נתפסת כמי שנפגעת מסירובו של היבם לקחת אותה לאשה. הדבר עולה ראשית מכך שהמקרא מייחס לאלמנה את היוזמה לעניין כולו. ללא רצון האלמנה ויוזמתה, לא ישמעו הזקנים על העניין כלל. היא היא שמביאה את התיק בפניהם, והיא המתעקשת על הבחירה בין יבום לחליצה. יתר על כן, הטקס עצמו, וביחוד היריקה, מעיד על הבוז שרוחשת האלמנה לאחי-בעלה המנוח. היא, כך הכתוב, מעוניינת להנשׂא לו.

נקודה חשובה שיש לזכור, לפני שנמשיך בפירוש, היא שהמקרא נכתב מנקודת מבט גברית לגמרי. מי שקרא/ה אי-פעם בתורה, בנביאים או בכתובים, לא זקוק/ה להסבר ולהצדקה לאמירה זו. יתכן, אפוא, שהרצון המיוחס לאלמנה לא משקף, ולא שיקף מעולם, אלא מאוויים גבריים.

אך גם אם שיקף, ואף משקף בימינו, ברור שטעמה של המצווה, לצד המשך קיום שמו של המנוח, היא גם שמירה על זכויות האלמנה. התמונות שהתפרסמו מהטקס בבית-דינו של הרב גרוס, והתיאורים הנלווים אליהן, מעידים מבחינה זו לא רק על התעלמות מטעם המצוה, אלא על חילול שם שמים ממש.

כיצד, אפוא, עלינו להמשיך? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, צורך השעה הוא לבחון מחדש את ההלכות שאנו מתירים להן מקום בחיינו. לאזניהם/ן של יהודים/ות תורניים/ות יכולה הצהרה כזו להשמע מהפכנית, אפילו שערורייתית, אך לא כן היא. בפרשת השבוע נזכרת הלכה נוספת, לפיה יכול לתבוע כל חתן או בעל, בכל רגע נתון, לראות את מצעי-המיטה בהם עשׂו שימוש הוא ואשתו בליל-כלולותיהם. אם לא ימצא על המצעים כתם דם, על הקהילה להוציא את האשה להורג בסקילה. אם ימצא הכתם, הרי שתשלל הזכות מהבעל לגרש את אשתו עד תום ימיהם (כב יג-כא). האם מעוניין מניינו ובניינו של הציבור התורני לקיים נוהג זה בימינו?

הפסוק הבא (כב כב) עוסק במקרה פשוט וברור בהרבה: כי יִמָּצֵא איש שֹׁכֵב עם אשה בְעֻלַת-בעל, ומתו גם שניהם – האיש השכב עם האישה. ובערת הרע מישׂראל. לפי השמועות המתגנבות מדי פעם לעולם החיצון, בגידות וניאופין (ואפילו חילופי-זוגות, שו"ש השי"ויצ) דוקא מתרחשות מדי פעם בקרב הציבור התורני. האם מוכן ציבור זה להחיל עונש מוות גורף במקרים כאלה?

ועוד דוגמא, שאני עושׂה בה שימוש נרחב, אלא שהפעם היא מופיע בפרשת השבוע:

לא תשיך לאחיך נֶשֶׁךְ כסף, נשך אֹכֶל, נשך כל דבר אשר יִשָּׁךְ. לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך. למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך, על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה.

בתרגום לעברית קלה: אסור להלוות בריבית ל"אחיך" – למי ששייך לקהילה או למסגרת המדינית. מצוה זו חשובה במיוחד, שכן היא מהווה תנאי לברכת יהוה בארץ-ישׂראל. איסור זה, שהחזיק מאז ימי התורה ועד שלהי ימי-הביניים, בוטל למעשׂה באמצעות "היתר עסקא". גם עם השיבה לארץ לא הוחזר על כנו. מסתבר שכשממש רוצים, אפשר להוציא הלכה מן המחזור. צריך רק לרצות.

וגם אומץ צריך. החמרה בהלכה היא הדבר הפשוט בעולם. כל רב בן-יומו יכול לגבב חומרות ולהקשות הלכות. כדי להקל, לעומת זאת, צריך להיות תלמיד חכם כביר ובעל אומץ רב, שכן ברור מאליו שכל הקלה תגרור קיתונות של ביקורת. מי יתן ויקום לנו דור חדש של מחדשי/ות הלכה, חלוץ לפני המחנה, שיחלץ אותנו מחומרות של אלפיים שנות גלות.

את הצידוק  לביטול מנהג החליצה אינני יכול להציע כאן, מפאת חוסר בקיאותי בנושׂא. לפיכך אשאיר את המהלך ההלכתי לגדולים/ות ממני. אבל חלופה אני יכול להציע. ראינו כי האלמנה היא יוזמת המהלך, ועל עניינה באה התורה להגן. אבל לא רק על עניינה. בפני הזקנים היא אומרת: מאן יְבָמִי להקים לאחיו שם בישׂראל.

ידוע לכל שיש זוגות רבים המתקשים, לא עלינו, להרות ולהביא צאצאים לעולם. למרבה השׂמחה, הקידמה פותחת בפנינו אפשרויות שונות להתגבר על מכשולים טבעיים, הפריות מלאכותיות וכיו"ב. אלא מה? הליכים רפואיים אלה, יעילים ככל שהם, עולים כסף רב. לפיכך, אפשרי שבמקום חליצה או יבום יתרמו האלמנה והאח השכול סכום כסף כלשהו, כמיטב יכלתם, לטובת זוג נזקק וחשׂוך-ילדים, על מנת לסייע בתשלומים הכרוכים בהפריה מלאכותית. בתמורה יוכל להקרא אחד הצאצאים על-שם האח המת, והנה קם לו שם בישׂראל.

יציאת מצרים (פרשת השבוע: ראה, ב')

בטור אמש מתחתי ביקורת על התכנית שהציע יואב רובין ז"ל לקראת מימוש הציוויים המקראיים על שמיטה ויובל. עכשיו הגיעה העת להעמיד את רעיונותי שלי למבחן הביקורת. נקודת המוצא שלי זהה לזו של יואב – שעבוד מצרים. להבנתי, כל בעל חוב הוא בגדר עבד. לא לחינם אנו קוראים לנכס ממושכן "משועבד". שוב כמו יואב, אני מייחס חשיבות רבה לא רק להיבט החוקי-כלכלי של עבדות-החוב, אלא גם להיבט הנפשי-רוחני שלה. מצרים, כזכור, היא מצב תודעה.

שזה מה שתשמעו בבנק - תתארו לכן/ם

איור: דניאל מורגנשטרן

תורה שבעל-פה, שאין לי דרך להוכיחה או להפריכה, גורסת שכ-70% ממשקי-הבית בישׂראל נתונים בחוב זה או אחר. לרוב מדובר במשיכת יתר (מינוס בבנק, אובערדראפט), משכנתא, או שניהם. גם אם מספר זה מוגזם במידת מה, אין ספק שמשקי-בית רבים נתונים בחוב משמעותי. מי מאתנו אינו מכיר חבר או קרובת משפחה שנתונם בחוב מעיק? מי מאתנו (שכבר הספיק להקים משק בית משלו) לא היה נתון בחוב בזמן זה או אחר?

אמנם, לא כל החובות דומים זה לזה. אני, לדוגמא, קניתי לי זה עתה בית משלי. לשם כך לקחתי משכנתא לא-מבוטלת. ביתי החדש אכן משועבד לבנק, אך אני – על אף ההתחייבות הכספית שקבלתי על עצמי – התקרבתי צעד נוסף להיות בן-חורין. אבל יש גם מקרים אחרים. מדאיגים ביותר הם המקרים בהם נקלעת משפחה לחובות שוטפים לבנק, המגיעים לעתים לרבבות ואף למאות-אלפי שקלים. משקי-בית עניים יותר עלולים להקלע למשבר דומה, ואף חריף יותר, בשל חובות קטנים בהרבה. לעולם מכבידה המציאות יותר על המעמדות הנמוכים.

ביחס לשמיטה, בולט ביותר לעין ההבדל בין תנאי המשק עת ביטולה המעשׂי (תקנת הפרוזבול של הלל הזקן לפני כאלפיים שנה) לבין תנאי המשק בן ימינו. הלל הזקן פעל לעקיפת שמיטת החובות מתוך כוונה להקל על העניים, שנתקלו בקושי חריף להשׂיג הלוואה ערב שנת השמיטה. היום, לעומת זאת, קל להכנס לחוב, בכל עת ובכל שעה. יותר מכך, הבנקים השונים (ואף מלווים בריבית קצוצה בשוק האפור) מוצאים לנכון להשקיע כסף בפרסום ההלוואות שהם מציעים לציבור. מה השתנה?

מההיבט ההלכתי, התשובה ברורה. לאורך השנים תוקן והורחב גם "היתר העסקא", הלכה שתוצאתה בימינו מעוללת לאיסור הנשך את שעולל הפרוזבול לשמיטה. כיום מצויד כל בנק ב"היתר עסקא" מטעם רבנות זו או אחרת, המתיר לו לגבות (ולתת) ריבית ככל העולה על רוחו ומעלה את ריווחו. אם בימי הלל היתה הלוואה לעני בגדר צדקה, היום היא עסק משתלם למדי.

מדוע? התשובה לכך נעוצה באופן בו מתמודד כל אדם עם חובו. בסופו של דבר, הבנק דורש ומשׂיג את שלו. ברגע האמת נאלץ משק-בית להתמודד עם החוב. אז אפשר להעזר בהורים, למכור איזו דירה עודפת (אם יש), לשעבד איזה נכס במשכנתא שאין עימה הגברת החופש, אלא רק החלפת חוב בחוב. בכל הדרכים הללו, המרוויח הגדול הוא הבנק. ברוב המקרים, הבנק נמצא בבעלות בעל-הון, ומחלק דיווידנדים לבעלי-הון נוספים. יוצא שמנקודת מבט חברתית, השיטה הכלכלית של חובות קלים למשקי-בית היא בסך הכל מכשיר נוסף בידי ההון הגדול לנתב אליו הון נוסף משאר המעמדות. מכשיר מובהק להעמקת פערים כלכליים.

כיצד  מתמודדים עם כל זה? כרגיל אולי, התשובה הראשונה היא: חינוך. חלק משמעותי מלימוד החשבון והמתמטיקא במערכת החינוך צריך להיות מכוון להתמודדות עם ניהול תקציב ואיזונו. ודאי שיש בכך תועלת מרובה בהרבה מאשר ביכולת לחשב שטחו של משולש תוך שימוש בנוסחאות סינוסואידיות. דור שלם שילמד חשבונאות כחלק מתכנית הלימודים הכללית, ידע טוב יותר בהרבה כיצד להמנע מנסיבות כלכליות הגוזלות את חירותו.

אבל אי-אפשר לחכות דור שלם, ואי-אפשר לחנך ללא דוגמא אישית. הצעד הראשון לעבר הגשמה כלשהי של עקרונות השמיטה והיובל צריך לעבור דרך ישׂום בשטח של בנקאות תורנית. ראשית, ללא נשך וללא ריבית. חסכונות יוצמדו למדד או למט"ח. משיכת-יתר תאושר (או לא) על-ידי עובד/ת הבנק בכל מקרה לגופו – אך בכל מקרה ללא ריבית. במקרה הצורך תאושרנה הלוואות נוספות שתהיינה כפופות לכללי השמיטה, תוך חישוב מדוקדק של הסיכון שהיא יוצרת בכל הלוואה והלוואה. חוץ מזה יספקו הבנקים הללו את כל השירותים הרגילים, תמורת דמי-חבר חודשיים, מותאמים לסוג החשבון.

כל משק-בית המצוי בחובות מהסוג הרע יוכל להצטרף כחבר לבנק התורני, שיסייע לו לצאת מן החוב, באמצעות הלוואה נטולת-ריבית וחינוך לניהול נבון ומאוזן של משק הבית. משק-בית כזה יתחייב לסגור את כל חשבונותיו בבנקים לא-תורניים, ולנהל את כל עסקיו מבנקים תורניים (עד שסיים לשלם את חובו, או עד שנת השמיטה הקרובה). מאידך, יוכלו להצטרף גם משקי-בית איתנים כלכלית לבנק התורני. הללו יהנו מכל התנאים הנוחים, ויזכו לעדיפות מסויימת בקבלת הלוואות נטולות-ריבית בעתיד.

מטרה אחת של יוזמה כזו היא ללמד את הציבור לצרוך באופן מחושב ומבוקר. מעבר לתועלת הסביבתית שבמגמה כזו (שגם לה יתרונות כלכליים, אבל על כך ב"ה בפעם אחרת), דומני שהתנהלות כספית מושׂכלת של ציבור האזרחים תועיל למשק בטווחים הבינוני והארוך. המפתח הוא, בסופו של דבר, מציאת האיזון הנכון בין צריכה לבין חסכון. התנהלות נבונה של שכבות רחבות בציבור תקנה למשק כולו מידה של גמישות, שתאפשר צמיחה בריאה בשנים הטובות והתמודדות בכבוד בשנים הרעות.

ומה בטווח הקצר? אין ספק שהצגת תכנית כלכלית כזו על-ידי המדינה תתקבל על-ידי שוק ההון בחשדנות רבה ביותר. יש להניח שכלי-התקשורת יתמלאו איומים על "מדינת הלכה", "מכירת חיסול", ו"הברחת בעלי-ההון מן הארץ". יש להניח גם שככל שתתרחב תופעת הצריכה המחושבת, כן תחול, לפחות בראשונה, האטה בפעילות הכלכלית במשק. פחות צריכה כלומר פחות כסף עובר ידיים. תחילתו של משבר אפשרי.

כדי להמנע ממשבר, צריך ללוות תכנית כלכלית כזו בצעדים משלימים. צעד אחד כזה יהיה גיבוי ההלוואות לפדיון עבדים בהלוואות להקמת עסקים קטנים. ללא עול הריבית, ותוך ליווי צמוד של הבנק, יוכלו יזמות ויזמים מתוך הציבור לצאת לדרך כלכלית חדשה ומשתלמת. מנוע צמיחה לא מבוטל, אם יכֻוַּן כיאות. בנוסף, במקרי חירום, יהיה אפשר לנקוט אמצעים נוספים כמו העלאה כלשהי של שׂכר המינימום (אצל המעמדות התחתונים מִתרגם גידול בהכנסה באופן הישיר ביותר לגידול בצריכה), או קיצוץ כלשהו במע"מ (שיוזיל את המחירים, ויעודד קונים). עם יד חכמה על הטימיון, אפשר לצלוח מהלך כזה בבטחה יחסית.

ובחזרה לנקודת ההתחלה, ליוסף במצרים. מספרת לנו התורה שיוסף הוא אבי השעבוד הקפיטליסטי, שעבוד שחל על מצרים תחילה, וכשהגיע פרעה ש"לא ידע את יוסף", הוחל אף על ישׂראל, וביתר שׂאת. כיום אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, החורז לזה של יציאת מצרים. אז היינו לעם. היום אנחנו נדרשים להחליט איזה מין עם נהיה. הקרקע בשלה והשעה כשרה למהלך שיהפך את השעבוד על פניו. שבכל דור ודורו חייב אדם לראות את עצמו…

דע את אויבך

בשבוע שעבר התפרסם במדור חברה ב-NRG טור של קובי אריאלי, תחת הכותרת "עמוק בארון הספרים היהודי". תמצית המאמר היא שהקהילה הגאה בחרה לה את האויב הלא-נכון. לא החרדים, שבעצם אינם מבינים דבר בהומוסקסואליות, ונעולים עדיין על השבת. דוקא החילוניים, הקרובים יותר ללהט"בים ואמורים להזדהות אתם, ובכל זאת הומופובים למפרע – הם האויב האמיתי.

ילבינו כשלג

ילבינו כשלג

טיעון נוסף, אותו מביא אריאלי בשׂיא דבריו, נוגע לח"כ נסים זאב. ח"כ זאב מתואר בתור  הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם. אמירה מעניינת כשלעצמה. אבל לא נכונה כלל העובדה שהוא הפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים.

הנה, למשל, דבריו של אלי ישי, דמות שאינה שולית כלל וכלל:  הקרנת הסרט יוסי וג'אגר היא הטלת רפש וטומאה בילדי ישראל, וגם – הומואים ולסביות הם אנשים חולים. לא כל-כך נעים. הרב דוד בצרי מצטרף לאבחנה הרפואית לעיל. שלמה בניזרי, מצדו, מאשים את ההומואים באחריות לרעידות האדמה בארץ. (מראי מקום לכל אלה).

דוקא עניין רעידת האדמה מעלה שאלות מעניינות. ראשית, האם אנחנו שׂבעי/ות-רצון באופן יחסי מהמצב הסייסמי. כלומר, הרבה צרות יש לנו כאן, מכל מיני סוגים וצורות, אבל רעידת אדמה גדולה כבר מזמן לא היתה. בהתחשב במיקומה של ארץ-ישׂראל על השבר הסורי-אפריקני, אין מנוס מהמסקנה שעומדת לנו זכותם של ההומואים בעניין הזה.

למי תודה?

למי תודה?

מה שמחזיר אותי לרעש הגדול האחרון ממנו סבל "הישוב". בשבת כד בטבת, יום השנה החדשה 1837, זעזע רעש גדול את צפת. האבדן בנפש עלה לכדי 2000. הקהילה נחרבה כמעט עד היסוד, ושׂרידיה התפזרו ברובם. אחרים, שלא היו בשטח כשהכה בו חרון האל, נהרו לאחר מכן אל העיר, כרואים באסון סימן ברור לחבלי משיח. כנראה שאיש לא עמד על המשמר באותן שנים.

ולסיום, האויב הישיר, החמור והאמיתי של הקהילה: החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. לטענה כזו אין לי אלא להציג שוב ושוב את אותה השאלה: מה תפקידם של הפסוקים הנפסדים ביצירתה ובהמשכה של אותה שמרנות קנאית. כל מי שמשמר קנאות, שׂנאה והסתה לרצח, הרי הוא אויב השלום. דע את אויבך.

על גאווה ודעה קדומה

אל תאמר בלבבך בַּהֲדֹף יהוה אלהיך אֹתם מלפניך לאמר: "בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת". וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך. לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם […] וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתהּ, כי עם קשה עֹרֶף אתה (דברים ט ד-ו).

צילום: AFP / Ynet

צילום: AFP / Ynet

בתחילת השבוע בוצע פיגוע טרור, או אולי סתם רצח נתעב, במרכז של הקהילה הגאה בת"א-יפו. ההלם בעקבות הארוע גרר תגובה שלי, שאינני גאה בה כלל – ללא שום ראיה רצינית הזדרזתי להסיק שהרוצח מגיע מתוך החברה החרדית. מספר אנשים, העירו את תשׂומת לבי לכך שאני מפזר האשמות שווא ללא ראיה. צודקים. מודה, עוזב ומבקש סליחה.

וגם רוצה להסביר, למרות שלכאורה די ברור, מאין נובעת הטעות. ברור שהגורם המיידי לחשד היה תיאור המתנקש כלבוש שחורים. אלא שכמו שהעירו לא מעט בימים האחרונים, הרבה אנשים לובשים שחור. גם לי היתה תקופה כזו בצעירותי (הרבה אנשים טענו זאת לעצמם בצעירותם; יש פה משהו). מדוע מייד הסקתי אני, והסיקו רבים אחרים, שמדוברים במתנקש חרדי דוקא?

על פני השטח, בגלל גל האלימות העכור השוטף את הקהילה החרדית בירושלם מחד, ובגלל העימות המתמשך בין החרדים לקהילה הגאה מאידך. זה כמה שנים שאישים בולטים בציבור החרדי (ודוקא בש"ס, משום מה) משמיעים התבטאויות מצמררות ביחס להומוסקסואלים, אפילו במשכן הכנסת. מקום של כבוד בין מנבלי הפה שמור לח"כ נסים זאב (כתבו לו, ספרו לו מה דעתכן/ם), אך הוא אינו היחיד. בין הפנינים (ראו תיעוד כאן) ניתן למצוא ביטויים כגון "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", "לטפל בהומואים כמו בשפעת עופות", "רעידות האדמה בארץ – בגלל ההומואים", "ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית", ו"לבער הזוהמה הזו מקרבנו".

חלק מהביטויים הללו שמעתי בזמן אמת. לכולם התייחסתי בזלזול, בבחינת "למה כבר אפשר לצפות מהפרימיטיבים האלה?". גם כאן טעיתי. על כל אחת מההתבטאויות הללו היה צריך להרעיש עולמות. אין טעם להכנס עכשיו לדיונים על הסתה, על דה-לגיטימציא, על שלילת האנושיות. מספיק לדמיין כיצד היינו מגיבים כולנו אם במקום "הומואים" היה נאמר "יהודים", ואם במקום בישׂראל היו הדברים נאמרים במדינה כלשהי באירופא.

אבל זה רק על פני השטח. לאור ארועי הימים האחרונים, נגלו לי לראשונה באור חדש שניים מהפסוקים המזוויעים ביותר בתורה כולה: ויקרא יח כב, ויקרא כ יג. שני פסוקים שיש בהם קריאה ברורה לרצח הומואים. ממש כך. או אולי לא. בדיון בתגובות לטור על הומופוביות בספורט, שפורסם לרגל הרצח, נקלעתי לויכוח סוער על משמעותם של הפסוקים הללו (אני מופיע שם כד"ר א., מתגובה 50 ואילך). בן-שׂיחי, שהעיד על עצמו כדתי בעל כיפה סרוגה, טען בכל תוקף שאין בפסוקים ולו קצה קצהו של היתר לרצח הומואים. לא. הנוהל הנכון הוא להעמיד הומואים לדין בפני סנהדרין, שרק לה יש זכות להוציאם להורג. סנהדריות, כך טען, נטו שלא להוציא גזר-דין מוות. איזה מזל להומואים. מאידך, את עצם רצונו של אלהים להכרית הומואים באופן כללי לא הכחיש בן-שׂיחי כלל ועיקר. השאלה עליה התווכח אתי לא היתה "האם צריך להרוג הומואים?", אלא "באילו תנאים?".

וכאן הזוועה. אנשים מוסריים, המביעים זעזוע ממעשׂה רצח כזה ומגנים אותו בגלוי (כך בן-שׂיחי שם), מרכינים ראש בפני פסוקים שנכתבו לפני מי-יודע-כמה שנים, ומקבלים את ההסתה הזו לרצח כאמת מדאורייתא. בתנאים כאלה, אין מה לתמוה על התבטאויות כמו אלה שהבאתי לעיל (ביידיש זה נשמע יותר טוב). מה קצר המרחק בין הסתה למעשׂה, ומה דל כוחם של נימוקים מפולפלים על "כרת" ו"סנהדרין" בעולם האמיתי, יעיד יגאל עמיר. לשׂנאת הומואים יש גב רחב ומוצק, בכנסת ישׂראל ובתורתו.

ומפה לשם אני שומע בימים האחרונים ביטויים מחריפים והולכים. כאן דיבור על "אינתיפאדה להטבית". שם ציפיה למלחמת אחרים – "שתבוא כבר". ואני חרד. מאד. ובפזיזותי אולי אפילו תרמתי משהו להחמרת המצב.

בצר לי אני חוזר לפרשת השבוע. כל אחד חושב שהוא צודק. ודאי מי שמאמין שדבר אלהים חיים בידו, והפירוש בו הוא אוחז, דוקא הוא, אמת ונכון ויציב. בשם הצדק והאמת קל מאד לצאת למלחמה. אבל קשה מאד להחלץ ממנה. קשה להקשיב לאחרים כשצודקים כל הזמן. קשה להתגמש מתוך קשיון עורף. קשה, אבל חייבים לנסות.

חידון לט"ו באב

מסביב יהום הסער, ועם שקיעת השמש הערב יתחיל ט"ו באב. זה הזמן לקצת יאוש עולץ. כדי לסייע לציבור להכנס לאוירה ההולמת, מקיים הבלוג חידון. המטרה: למצוא את זהות מחבר הקטע המובא למטה. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל סוף שבוע בכפר.

*** *** ***

גם אני מתנגדת להפרטת הקרקעות

גם אני התנגדתי להפרטת הקרקעות - http://www.privategrounds.org.il

"היו אלה שבועיים נפלאים, מה גם שבין השאר עבדתי יום בהיר אחד ב"רמיסת פרג" (באוקראינית קראו למלאכה זו מַק טולוצט'ה): שש או שבע בנות כפר רותניות דרכו ברגליהן היחפות על הפרג, והפרידו בדרך זו את הגרגירים מן הפרי. היתה שם אחת בשם דוֹמקה, שעשׂתה את מלאכתה תוך ריקוד ושירה, במצב רוח מרומם, עם שדיים חשׂופים. בראותה כי איני מסוגל להוריד את עיני הצמאות משדיה, היא הניחה את ידי עליהם ושאלה: "מוצא חן בעיניך?" באותו יום אחרי-הצהריים איבדתי את בתולי (לא כן דומקה). היתה זו הרגשה משונה. […] מן הראוי היה שאספר ביתר הרחבה על מאורע זה, שהשפיע לא מעט על שנות התבגרותי. בספרות המוכרת לי ישנם סיפורים נפלאים על עצם המעשׂה, וישנם תיאורים אשר אינם משאירים שום דבר לדמיון. הכל תואר, לכל תזוזה ולכל תנוחה הומצאו מילים, וכל התרגשות זכתה לביאור וגם לפירוש. מאחר שאני חסר כשרון תיאור, אני נאלץ להתספק בהצהרה, כי נדמה שלא אחטא לאמת, אם אומר שאצלי זה היה, בסופו של דבר, כמו אצל כולם.

חזית חדשה-ישנה

בינתיים נוסף פרט נוסף לתיאור הטרוריסט הרוצח – הוא לבש מסכה על פניו. עם או בלי קשר, מתערער אצלי הבטחון שמדובר במישהו חרדי דוקא. כך או כך, הפשע חמור מאין כמוהו בכל מקרה, ואני עומד מאחרי כל מה שכתבתי על העימות בין חרדיוּת לדמוקרטיא ובעניין הדעה ההלכתית המובעת בסוף הטור.

*** *** ***

יתכן שעוד מוקדם, יתכן שיתברר שבכלל משהו אחר לגמרי, אבל סביר שבתוך כמה שעות יפורסם לציבור שגבר חרדי ביצע פיגוע ירי במועדון נוער גאה בת"א-יפו. נכון לעכשיו, שני הרוגים (לפי שמועות כבר שלושה) וכמה וכמה פצועים קשה ובינוני.

הסיבה לחשד לגבי השתייכותו העדתית של הרוצח היא עדויות מן השטח, לפיהן הוא "לבוש שחורים". אבל החשד גדול וכבד, ביחוד לאור ארועי השבועות האחרונים. מי שטיעון ה"עשׂב השוטה" כבר על שׂפתיו או בקצה מקלדתו, מוזמן לצפות בביריונים שתקפו את הרב (החב"דניק) של בית-הכנסת "גלעד" בקריית-היובל בירושלם. מי שרוצָה לספר על הקסם האקזוטי של החברה החרדית מוזמנת לקרוא על תקנות הצניעות החדשות של הרב קופשיץ מבית-שמש.

לא צריך להיות חיית חדשות כדי לשׂים לב שהחזית הישנה-חדשה מול החברה החרדית מתחממת שוב, אחרי כמה שנים של שקט יחסי. שחר אילן, לשעבר בדה-קאנטרי, כתב בבלוגו הסבר לפיו הסיבוב הנוכחי של המהומות פרץ לא מסיבות רעיוניות או אמוניות דוקא, אלא מתוך הצורך להציג תמונות של "אקשן" מול התורמים באמריקא, שידם קפוצה וארנקיהם סגורים לנוכח המשבר הכלכלי העולמי. אילן מומחה גדול ממני בהרבה בענייני חרדים, ויתכן שהפרשנות שלו חדה ומדוייקת. גם אם כן, הפער המדמם כרגע עמוק בהרבה מקשיי גיוס כספים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ואלימות, מרגע שהתחילה, נוטה לתפוס כיוונים בלתי צפויים.

למעשׂה, האתגר שמציבה החברה החרדית בפני מדינת ישׂראל גדול ומשמעותי לא פחות מזה שמציבים בפניו הסכסוך העברי-ערבי וההשתלטות הזוחלת של אוליגרכיית בעלי-ההון. אין ספק שרוב החרדים עדיין יהודים. אבל איך אפשר להפוך אותם לחלק מהדמוקרטיא? התשובה לשאלה טמונה כנראה בחברה החרדית עצמה. אי-אפשר להכריח אף אחד להיות דמוקרטי.

אבל גם אי-אפשר לעמוד מנגד ולא לעשׂות דבר. כבר מזמן ידוע שסדר היום הפוליטי בישׂראל דורש גיבוש דחוף של כח פוליטי חדש, שישאף לשלום ויתנגד לאוליגרכיית-ההון. הצלע השלישית של תנועה כזו צריך לקבוע עמדה ברורה בעניין היהודי. להבנתי, אלו העניינים הצריכים לעמוד בלב מהלך שכזה:

  • הפקעת הנישׂואין והגירושין מידי הממסד הרבני-חרדי. יש להפריד את הטקס הדתי מהרישום במשׂרד הפנים. זוג הרוצה שרב ישׂיאו מוזמן בהחלט, אבל חוץ מזה יטריח את עצמו גם למשׂרד הפנים כדי להרשם כנשׂוי.
  • הפקעת סמכות הגיור מידי הממסד הרבני-חרדי. מהלך זה הוא בעל חשיבות מכרעת, ביחוד כל עוד לא יתוקן חוק השבות, וההכרה ביהדות גוררת באופן מיידי גם קבלת אזרחות ישׂראלית.
  • הפסקה מיידית של כל מימון ממשלתי לכל מוסדות החינוך שלא ילמדו "נושׂאי ליבה", שיכללו אנגלית, ערבית, מדעי החומר ומדעי הרוח. אין רע בחינוך תורני כשלעצמו, אך אין כל סיבה שהמדינה תממן לימודים שהם תורניים ותו לא.
  • פתיחת מסלולי שירות לאומי אזרחי, שיאפשרו לצעירות וצעירים מהעולם החרדי להשתלב באופן מלא בחברה האזרחית.

מהלך משולב כזה יסיר מצד אחד את אחיזת החנק של ההנהגה החרדית על החברה הישׂראלית, יצמצם באופן קיצוני את כוחה, וישׂים קץ למצב המגוחך והעצוב בו המדינה תומכת באופן פעיל בחיזוקה ובגידולה של ציבור החותר תחת עקרונות היסוד שלה. מאידך, הוא יפתח דלת עבור הציבור – ויש לשער הרוב – הדומם, המעוניין דוקא בשיתוף פעולה עם המדינה ולא בעימות.

אבל לפני, לצד ואחרי כל זה, קיים מישור נוסף בו חובה לקרוא תגר על תחושת העליונות החרדית. תחום שלמדינה אסור שתהיה בו דריסת רגל, תחום שהוא נחלת הציבור בלבד, דמוקרטי לגמרי – הלכה. לא פעם ולא פעמיים הבעתי את דעתי בכך שיש לפתוח עידן ההלכה, עידן בו איש הישר בעיניו יעשׂה, ואישה גם. התרומה הצנועה שלי הפעם היא בהתנגדות גורפת להלכה בויקרא יח כב, כט, האוסרת על יחסי-מין בין גברים. את ההלכה הזו יש לבטל מכל וכל, תיכף ומייד. במקומה אני מציע: כל עוד יחסי-מין מתקיימים בהסכמה מלאה ובין בגירות/ים, אין הדבר מעניינו ההלכתי של אף אחד/ת.

*** *** ***

וגם אם יתברר בסופו של דבר שהרקע לפיגוע הלילה שונה מזה שהנחתי, סדר היום הפוליטי והדעה ההלכתית בעינם עומדים.

לקראת עוד ט באב (פרשת השבוע: ואתחנן)

ועתה, ישׂראל, שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכן לעשׂות, למען תחיו, ובאתם, וִירִישְׁתֶּם את הארץ אשר יהוה אלהי אבֹתיכם נֹתֵן לכם. לא תֹסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמֹר את מִצוֹת יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד א-ב)

מה עניין הירושה? אחת מהנחות היסוד של סיפור המסגרת המקראי היא שכיבוש הארץ וההתנחלות בה על-ידי ברית השבטים הישׂראלית אינה בגדר הגעה לארץ חדשה וגזלתה מידי יושביה המקוריים, אלא היא בגדר חזרה לנחלת אבות. לפי הסיפור הובטחה הארץ לאברהם, והוא הורישהּ ליצחק, יצחק ליעקב-ישׂראל, והוא כבר אבי-השבטים המתנחלים. סיפור המסגרת מוטמע בקורא העברי עד-כדי-כך, שקל להתעלם מהנימה המתגוננת המלווה אותו. אנו איננו מתנחלים כובשים אכזריים, לא. אנחנו בסך הכל חוזרים לנחלת אבותינו.

אבל כמה פעמים אפשר לזכות באותה ירושה, ובאילו תנאים? לפי התנא ר' יוסי בן-חלפתא, פעמיים. וכך הוא אומר (סדר עולם ל; השווי/ה בבלי נידה מו ב):

מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתם בימי יהושע. מה בימי יהושע נתחייבו במעשׂרות ובשמיטים וביובלות, וקידשו ערי חומה, והיו שׂשׂין ושׂמחין לפני המקום, אף ביאתן בימי עזרא כך, שנאמר: ותהי שׂמחה גדולה מאד. וכן הוא אומר: והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתהּ וגו' – הקיש ירושתך לירושת אבותיך. מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. יכול תהי לכם ירושה שלישית? תלמוד לאמר: וירשתה. ירושה ראשונה ושנייה יש לכם, שלישית אין לכם.

ירושה ראשונה, לפיכך, היא כיבוש הארץ וההתנחלות בעקבות יציאת מצרים. הירושה שניה, אך אנו למדים, היא שיבת ציון שהחלה בעקבות הצהרת כורש, וביחוד חידוש השמיטין, היובלות, המעשׂרות וערי המקלט בימי עזרא. עד כמה שיָכֹל ר' יוסי לראות, כאן אמור היה הסיפור להסתיים. ירושה שלישית אין ולא תהיה.

מזל שלא שמענו לר' יוסי. גם אחרי החרבן השני, ובמשך אלפיים שנות גלות, נשארה בחיים התקוה לירושה שלישית. זכינו, ובזמננו התממשה התקוה, וירושה שלישית קמה ונהייתה. אבל, עם יד על הלב, במקרה של חורבן נוסף, חו"ח השיוי"צ, האם ניתן להאמין בירושה רביעית? לדעתי לא. יש טעויות שכבר אי-אפשר לתקן. כעת נותרו רק שתי אפשרויות : להגשים את הנבואות המקראיות, או להכשל כשלון מהדהד ולרדת מעל במת ההיסטוריא.

מה עלינו לעשׂות כדי להצליח? דומני שלקח אחד חשוב מהתפתחות הסיפור הוא שאין תשובה אחת נכונה. למעשׂה, בכל רגע ורגע צריך להמשיך ולבחון את החוקים והמשפטים, ולשאול כיצד עלינו לעשׂות בהם שימוש מושׂכל בימינו. ספר דברים מצווה, אמנם, לא להוסיף ולא לגרוע. אבל מי רוצה היום להחזיר את "עין תחת עין" למשפט הפלילי? והאם אנו מוכנים לקבל מציאות בה מותר לזר מוחלט לתפושׂ נערה בתולה, לאנוס אותה, לשלם לאביה סכום מוסכם, ולשׂאת אותה לאשה כדת וכדין? לא. חובה עלינו לדרוש ולחקור ולהתאים עצמנו למציאות, ככתוב בהפטרה:  וילמדהו באֹרַח משפט, וילמדהו דעת, ודרך תבונות יודיענו (ישעיהו מ יד).

ובכל זאת, כדאי ללמוד משהו גם מדבריו של ר' יוסי. מעשׂרות, שמיטין ויובלות עומדות בבסיס מדינת הרווחה. ערי המקלט מסמלות את ריבונות המדינה על הפרט, ואת הכורח לעשׂות דין צדק. השׂשׂון והשׂמחה מסמלים את הבניין המחודש, שדי בו כדי לבטל את האבל על החרבן. דכתיב בספר זכריה (ח יט), בשׂיאו של תהליך שיבת-ציון הראשונה, היא הירושה השניה:

כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשׂירי יהיה לבית-יהודה לשׂשׂון ולשׂמחה, ולמועדים טובים. והאמת והשלום אֱהָבוּ.

אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי עד מחר, כנראה שהשנה כבר החמצנו את ההזדמנות. ב"ה נזכה כבר לשנה הבאה.