מילה חדשה בעברית: פלריג (פלסטיק + אריג)

דורות הם עניין יחסי. בעת העתיקה נהגו לחשב שנות דור כ-40 שנה – כך דור המדבר – אמצע שנות חיים של מי שהגיע/ה לגבורות. שיטה אחרת העריכה דור ב-25 שנה – הגיל הממוצע לגבר להעמדת צאצאים.

פרשנות אחרת לגמרי למדתי ממורי ורבי צבי יעבץ. לשיטתו, דור (בחברה, לא במשפחה) מוגדר על-ידי חוויה משותפת, שהשאירה תודעתה בתפיסה הציבורית. ברומניא שבין מלחמות העולם, שם נולד ושם התעצבה דמותו, היו הדורות לעתים בני שנים ספורות כל אחד, שכן המאורעות רדפו זה את זה ללא רחם. אז כעתה.

במדינת ישׂראל, אני מבחין בארבעה דורות עיקריים. הראשון הוא דור המייסדות והמייסדים – ה(א)נשים שכבר הצטרפו לעולם המבוגרים עת הכרזת העצמאות, או לפחות גדלו והתחנכו לא במדינה אלא עדיין ב"ישוב". הדור השני הוא דור המדינה עצמו, מי שנולד עמה, לתוך השנים הקשות של הצנע. הדור הזה התעצב לאור ימות משיח של ששת הימים, ולאור השברון הגדול יום הכיפורים. אלה הם "ילדי הפרחים" שלנו. היום הם בשלטון, ובינתיים הצליחו להביא את המדינה לעברי-פי-פחת.

הארוע המעצב של דור הנרות הוא רצח רבין. בדור שלנו – גילאי 20 ומשהו עד 40 ומשהו – כבר מובן מאליו שיהודי יכול לשכוח מטעמי קדושת הארץ גם את הדמוקרטיא וגם את "לא תרצח". מבחינת חייו האישיים, זהו דור שלרובו אין פנסיא, שהמחירים המאמירים והמשׂכורות המדשדשות מקשים עליו להרים ראש ולתפוס עצמאות ובטחון. לפני שלוש שנים כתב ד"ר הני זובידה טור, בו שאל על מצבו של דור הנרות (ההערכות המספריות לעיל נובעות מההגדרה שלו). תשובתו, המדוייקת בעיני, היתה שהוא עסוק  מידי במאבק ההשׂרדות היומיומי מכדי להיות מסוגל לעסוק גם במהפכה. חבל מאד, כיון שבמשמרת שלו – במשמרת שלנו – יחתך גורלה של המדינה. אחריות כבדה לאין נשׂוא ומלאכה כבירה לאין שיעור – ואין אנו בנות/י חורין להבטל ממנה.

*** ******* ***

בעקבות מסע הפרסום החדש של השׂמאל הלאומי, הממוקד ביום השנה ה-15 לרצח רבין, נשאלתי כמה פעמים מה פשרו. מדוע רבין שוב? למה אנחנו מחכות/ים בדיוק? התשובה לשאלה הראשונה נובעת מהניתוח של שאלת הדורות שהצעתי לעיל. זה הארוע שעיצב תודעה של דור (אני זוכר היטב את הרגע בו התחיל לעצב את תודעתי שלי, כשקלטתי באותו ערב שהכל השתנה, שהתחיל משׂחק חדש, על החיים ועל המוות). נקודה הגיונית לחזור אליה, כדי להתארגן ולצאת לדרך חדשה.

יותר מזה, רצח רבין מסמל גם נקודת דרך מכריעה בהדרדרות המוסרית של ישׂראל. את הימנית חטף השׂמאל הישׂראלי במוצאי מלחמת ששת הימים (הספרון הכחול פרק א). את הימנית השניה חטף ברצח רבין. התדהמה שאחזה בציבור כולו, והעובדה שעדיין לא באנו בחשבון עם הערוגות המדושנות שהניבו את העשׂב השוטה, האיצו מאד את התהליך. כדברי ד"ר זובידה (באותו טור) –

האלימות בחברה הישראלית גואה מיום ליום באין מפריע, היא שורה בכל אספקט של חיינו, על הכביש, במקומות בילוי, בבתי הספר, בעבודה – בכל מקום. אנשים וקבוצות שקראו כאחד קריאות לאלימות הפכו כיום לחלק אינטגראלי ומקובל של החברה פוליטית, כלכלית וחברתית. נראה כי לא למדנו משגיאות העבר. הפוליטיקה הופכת לזירת פשע, ומידי יום אנו למדים כי חלק ניכר מן הפוליטיקאים – המנהיגים שבחרנו לייצג אותנו – הם עבריינים. צווארון כחול, צווארון לבן – הצבע לא משנה, הפשיעה שורה בקרב נבחרי העם.

לכן רבין. אבל למה אנו מחכות ומחכים? לא, לא לחזרה לחיים של ראש הממשלה המנוח. אילו היה כך, היה עלינו להמתין מן הסתם שלוש שנים נוספות, עד יום השנה הח"י לרצח. מצד שני, אילו כך, היינו מצטרפים כבר לחב"ד וזהו.

על דרך הפשט וברוח מאורעות היום, דור הנרות מחכה להנהגה אמיצה שתסכים לחלק את הארץ. בימים אלה מתנהל משׂא ומתן מול הרשות הפלשׂתינית. הרבה תקוה להסכם אינני חש באוויר. הלוואי ונתבדה כולנו. אבל חוששני שבקרוב ניווכח שבתחום הזה אנחנו עדיין נתונים בכבלי הגעגוע ובאימת הטרור. עדיין על דרך הפשט, וברמה בסיסית עוד יותר, יש געגוע לרבין בתור מנהיג השׂמאל האחרון שזכה לבנות קואליציא. נכון להיום יש לשׂמאל 4 מנדטים בחד"ש ועוד 3 במרצ. עוד 57 ואפשר להתחיל להזיז דברים.

על דרך הדרש, אני מוצא בססמא אירוניא חדה. היא נועדה לעורר שאלה, המופנית כלפי כל מי שעדיין מחכה  לאדם אחד (או לאישה? היתכן?) שיעמיד דברים על מכונם, שיניע את התנועה ויקים את המוסדות הכי נכונים והכי מתאימים, שכל מעשׂיו מכוונים לאורה של האמת האחת והיחידה (שלכולנו יש, אגב, ומחוץ לד' אמותינו אינה שווה הרבה). בקיצור, למשיח. אבל עם המשיח קבענו ב-6 אחרי המלחמה, ועכשיו כבר 9, יומיים אח"כ, והוא לא בא ולא מצלצל, ואנה אנו באים? (ובאות, בטוח באות).

*** ******* ***

והנה בקשותי שטוחות לשנה החדשה, לחברותי וחברי בשׂמאל הלאומי, וגם סתם כך, באופן כללי:

• שכל מי שרואה עצמה/ו אחראי/ת לגורלה של המדינה, אפילו במעט, ת/ימצא את הזמן והרצון להתגייס למלאכה בכל דרך שהיא.
• שנזכה לבנות גשרים ולא להרוס אותם – לדבר ולהתדיין ולא להחרים.
• שנזכה לתרגם את המילים היפות ואת הרצון והנכונות של השותפות והשותפים לפעולה מעשׂית.

שנה טובה ~

הפעם לא טור ממש, אלא אבחנה שרציתי לחלוק.

אחת הבעיות המרכזיות שמציב הכיבוש בשומרון וביהודה בפני הדמוקרטיא הישׂראלית היא שאי-אפשר לקיים משטר דמוקרטי הלכה למעשׂה, בשכנות לאוכלוסיא גדולה נטולת זכויות אזרח כלל ועיקר (קל וחומר כשאנחנו המונעים/ות את האזרחות הזו בכח הנשק). כדי לשׂגשׂג באמת, דמוקרטיות צריכות לחיות בשכנות לדמוקרטיות אחרות. ואיך תיתכן דמוקרטיא ללא אזרחות?

יוצא, אם כן, שאזרחות פלשׂתינית הינה צו השעה. אני נוטה אוזן חיובית לקריאה ששמעתי פה ושם שישׂראל תכריז על עצמאות פלשׂתין באופן חד-צדדי. עם זאת, הייתי מעדיף שפלשׂתין תעשׂה זאת בעצמה. עצמאות, בכל זאת.

בעקבות האזרחות צריך להגיע בראש ובראשונה חופש התנועה. גם בתוך שומרון ויהודה, גם בינם לבין שאר העולם. כאן נכנסים לתמונה ענייני הבטחון הידועים. בהקשר זה אין לי אלא לאחל לשירותי הבטחון של הרשות לאתר במהרה את הרוצח/ים הנתעב/ים, מקריית ארבע, ולהביאם לדין צדק. אין ספק שהיכולת הפלשׂתינית לרסן את האלימות היא נקודת המבחן לכל המהלך שיתחיל ב"ה בקרוב.

עושׂה שלום במרומיה, היא תעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל וישמעאל ושאר העולם גם, במהרה בימינו.

[[לפרק א]]

יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָג'רוּד

התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.

אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.

ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה. אינני יודע מי המשיכ/ה גם לקרוא את הפריטים המחקריים שצורפו בעניין אש(ר)תו של יהוה (אני עדיין לא), אבל הביבליוגרפיא שם, לכל המעוניינ/ת. (ואם יש לכן/ם המלצות לאפילו עוד קריאה – צרו קשר ואפתח שם משתמש/ת חדש).

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.

באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.

[המשך יבוא…]

יבנאל, לפני בערך 100 שנה

שנת הלימודים כבר בפתח, והנה הזמן לנקודה השלישית בתכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי: מהפכה בחינוך. המקום הנכון בעיני לפתוח את הדיון הפעם, הוא בנקודה שנויה מאד במחלוקת שנותרה פתוחה עוד מהדיון על הרכבת: סדרי עדיפויות במימון.

ובכן, החינוך צריך לזכות בעדיפות ראשונה. קצת לפני בריאות, הרבה לפני תשתיות תחבורה. מאין יבוא הכסף? קודם כל, מהחיסכון שבמיזעור השחיתות. מיליארדים נשפכים כל שנה בעסקאות אפלות ומפוקפקות. גם לזה נשׂים לזה סוף באמצעות חינוך (עוד בסוף). אחר כך יבוא חיסכון גדול בתוך משׂרד החינוך, וגם קיצוצים בתקציב הבטחון ובהתנחלויות (אחרי שנגמור לשלם פיצויים).

תנאים בשטח

נקודת המוצא המעשׂית צריכה להיות תנאי ההוראה. כמו שכבר נעשׂה באופק חדש, צריך לקבוע את שבוע העבודה על 40 שעות. אלה תכלולנה הוראה רגילה, הוראה פרטנית או בקבוצות קטנות, בדיקת עבודות, מחקר ופגישות עם הורים. יש לפתוח במבצע ברחבי הארץ בהתאמת המתקנים הקיימים לדרישות החדשות. לעניין שׂכר, אני מציע בתור נתוני פתיחה:

• מורה מתחיל/ה, תאר ראשון ותעודת הוראה, משׂרה מלאה – 6,000 ש"ח נטו
• ותק של 15 שנה, תאר שני – 8,000 ש"ח נטו
• ותק 30 שנה, תאר שלישי – 11,000 ש"ח נטו

תקן לכתה יעמוד על 20. לא תורשינה כיתות מעל 25 תלמידות/ים.

בכל כתה ת/ילמד מורה, בצירוף מתנדב או מתנדבת שירות לאומי (עוד על זה בטור הבא ב"ה). בהנחה שמספר המתנדבות/ים לא יספיק לכל הכתות בכל רחבי הארץ, תינתן עדיפות לאיזורים החלשים ביותר על מפת החינוך כיום. ביצוע עבודות התשתית יתחיל באותם מקומות ממש.

המערכת

בחלק הזה אני כבר חורג הרבה ממה שאמר אלדד בעבודה שחורה. להלן רק מתווה כללי, פתוח לדיון:

בעקרון, עדיף לאפשר מצב בו לא יצטרך הטף למערכת לפני גיל שנתיים. ברוב המקרים, זהו הגיל בו מתחיל להתפתח הדיבור, ונוצר הצורך במגע חברתי בתוך שכבת הגיל. עד אז, הארכה משמעותית של חופשת לידה (אפשר בחלוקתה בין שני ההורים). לא תמיד יהיה אפשר, אבל לכך צריך לשאוף. זה הקו להתיישר לפיו.

בגן טרום-חובה, ערבית מדוברת. שירים, ריקודים, פתגמים. הרבה אימון של העיצורים הגרוניים. ח-כ, א-ה-ע, הכנה טובה לכתה א. בית-הספר היסודי ממשיך ללמד ערבית מדוברת, עד כתה ו. בכתה ב' מתחילים לדבר אנגלית. לכתוב מתחילים בכתה ד.

היסודי, באופן כללי, צריך לכלול הרבה פחות ישיבה על התחת, והרבה יותר פעילות בשטח. הכתות הקטנות והסיוע מטעם השירות הלאומי יאפשרו מגוון גדול יותר של פעילויות, גם מחוץ לשורה ולכתה. הילדות והילדים רק ירוויחו.

בשאלה בין יסודי עד ח וישר תיכון – לעומת חטיבת הביניים – אין לי דעה מגובשת. אשׂמח לשמוע השׂגות ורעיונות לשני הכיוונים.

בתיכון נפגוש לראשונה את בחינות הבגרות. בעקרון, צריך לשאוף להחזיר את תעודת הבגרות לרמתה מלפני 50 שנה – שקולה לתואר ראשון בימינו, אולי אפילו קצת יותר. שיפור תנאי המערכת יקרב אותנו חלק גדול להעלאה אמיתית ואיכותית של אחוזי הזכאות הקיימים. עבור מי שאין לה/ו עניין באקדמיא, יש להחזיר את החינוך המקצועי (בפריסה בכל רחבי הארץ, לא לעולם במקום מוסדות לבגרות), אף הוא בתנאים זהים.

בראש הפירמידה תעמוד מערכת ההשׂכלה הגבוהה – אוניברסיטאות המחקר והמכללות המובילות. הצורך בריבוי מכללות המוכר בימינו יהפוך מן הסתם לנחלת העבר, לאור ערכה המחודש הגבוה של תעודת הבגרות. אין לפסול שחלק מהמתקנים בהם שוכנות כיום מכללות תהפוכנה לבתי-ספר תיכוניים מובילים.

חזון חינוכי

נושׂא שאי-אפשר לסכם סתם כך בשתיים-שלוש פסקאות. כיוון כללי, מהרהורי לבי:

צריך פחות להתמקד בחומר, ויותר בכלים לניתוחו. זה כולל לימוד כמה שיותר שׂפות, תירגול בפתירת בעיות (חשיבה אלגוריתמית) מהגילאים הצעירים ביותר, היכרות עם עולם המציאות (כדור-הארץ והחיים עליו), אימונים בהטלת ספק ובשימוש בסוגי טיעון שונים.

לימוד כזה הוא, מדרך הטבע, אישי. לנוער יש לחנוך לפי דרכו. מסיבה זו, עדיף בעיני שיהיה כמה שפחות פיקוח על שיטות הלימוד בבתי-הספר היסודיים, ואפילו בחטיבות הביניים. יהיה צורך לקבוע תכני ליבה (עניין חשוב מאד כשלעצמו, שאשׂמח לשמוע עליו דעות בתגובות), שעמידה בהם תהיה דרישה בסיסית למימון מטעם המדינה. בחינת הבגרות תהיה נקודת המיקוד אליה יתרכזו תכני הליבה. הדרישות בבחינות הבגרות תקבענה עדיין על-ידי משׂרד החינוך. בדרך נרוויח הרבה עצמאות ונקצץ הרבה תקנים משׂרדיים מיותרים.

מערכת החינוך תסתער על האינטערנעט. מערכת החינוך תעדיף באופן פעיל תוכנות ומערכות הפעלה בקוד פתוח.

אזרחות

בשעורי אזרחות תערך היכרות בסיסית ומעמיקה של מוסדות השלטון במדינת ישׂראל, ושל ספר החוקים שלה. הלימודים יכללו פן של עבודה מעשׂית, בבדיקה של תקציבי משׂרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות. בחינת הבגרות תכלול דו"ח על ההתנהלות הכספית של גוף ציבורי זה או אחר. עבודות שתחשׂפנה שחיתויות או בזבוזים תתוגמלנה בציון הולם. נבחנ/ת אזרחות שת/יחסוך למדינה למעלה מ-18,000 ש"ח, ת/יוזמן לקבלת פנים חגיגית בבית-הנשׂיא/ה.

הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית

אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.

סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל  מפות וכל המסמכים הדרושים.

מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.

*** ******* ***

סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?

כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ

התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.

הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".

הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.

גם קולה צריך שיישמע באקדמיא : אל"מ (מיל') שרביט-ברוך

לפני כחודשיים הוציא הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל (גוף שהשתתפתי בהקמתו אי-אז במהלך שביתת הסגל הבכיר האחרונה), עצומה לכ' שׂר החינוך גדעון סער, בבקשה לחזור בו מכוונתו לעשׂות שימוש בסמכותו השלטונית, באמצעות ראש ות"ת וראשי המוסדות להשׂכלה גבוהה, לפעולה נגד מרצים שתמכו בהטלת חרם אקדמי על ישׂראל.

אמנם, אני מתנגד עקרונית להתערבות פוליטיקאים בניהול הפנימי של המוסדות להשׂכלה גבוהה. אני גם תומך נלהב בחופש הביטוי בכלל, ובחופש האקדמי בפרט. אלא שבמקרה זה לא נחה דעתי מהעצומה הנ"ל, בשל ההקשר שלה. כזכור, הנושׂא כולו עלה לסדר היום בעקבות קריאתו של ד"ר ניב גורדון מאונ' בן-גוריון בנגב לחרם אקדמי נגד מוסדות ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. בשל דעתי השלילית על מעשׂה זה של ד"ר גורדון, ומתוך חוסר רצון להזדהות, נמנעתי מלחתום על העצומה.

את דעתי זו שטחתי בפני חברתי לסגל האקדמי בחיפה, ד"ר איילת בן-ישי (אף היא חברה בפורום מאז הקמתו), מיוזמות העצומה. לאחר דיון ארוך, הגענו לסיכום הבא. אני אצרף את חתימתי לעצומה (נכנסתי במקום 536, רגע לפני שסגרו ושלחו), והיא תכתוב לבלוג טור על חשיבות חופש הביטוי והחופש האקדמי, גם כשצריך לצאת להגנת מי שאוחזת בדעות ניציות (ימניות, בלשון העם).

[ושתי הערות מנהלתיות: (א) הקישור לדו"ח של עדאלה נעלם ממני – אם תדביקו בתגובות, אצרף לטור; (ב) העיכוב בפרסום המכתב של ד"ר בן-ישי באשמתי ואחריותי]

***

יש כאלה הרואים בתמיכה בחרם האקדמי על ישראל משום פגיעה במוסדות האקדמיים עצמם. לפי הגיון זה, מרצה באוניברסיטה הקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו עצמו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה שכן גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

אבל השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוך האקדמיה ומחוצה לה. יתכן שיהיו כאלה שיראו דווקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המעודדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?

אם ב"פגיעה" הכוונה היא לפגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים הינו תורם גדול לאוניברסיטה ופרסום המחקר "יפגע" בה? האם תורמים הם שיקבעו תכנים ואת גבולות חופש הביטוי? הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.

יודגש לעניין זה שההגנה על חופש הביטוי והחופש האקדמי (ואלו הם שני דברים שונים שהבלבול ביניהם רב ורצוי לכתוב ולהבחין ביניהם) אינה שמורה לאלו שאיתם אנו מסכימים. עוד בשנה שעברה, עת עלה לדיון העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, כמרצה בקורס למשפט בינלאומי פומבי. להעסקתה באוניברסיטה התנגדו כמה מרצים וגם מאמר המערכת בהארץ. ראו גם את הדו"ח המעניין של עדאלה השם את מינויה של אל"מ ברוך-שרביט בקונטקסט קשה של מיליטריזציה של האוניברסיטאות ויישור קו עם הצבא בעקבות המלחמה בעזה בחורף 2009.

ליבי ודעותיי הפוליטיות נמצאות בעניין זה עם עדאלה, ואני סולדות מהמיליטריזציה של החברה הישראלית בכלל ושל האוניברסיטאות בפרט. אני גם חושבת שמינויה של פנינה שרביט-ברוך יוביל להשלטה קשה עוד יותר של השיח ההגמוני והמיליטריסטי הישראלי, המוביל להשתקה ולהדרה של קולות הנחשבים לא "פטריוטים" מספיק. אבל למרות זאת אני חושבת שיש להגן על זכותה ללמד את משנתה בקורס משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת תל-אביב, כמו שיש להגן על זכותי ועל זכותם של אחרים לטעון שבדבריה היא מובילה אותנו (המדינה, החברה, האוניברסיטה) לאבדון.

גם כך פועלת מדינתנו כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, אמיתית או מדומה. אולי הגיע הזמן שלא להגיב אינסטינקטיבית, אלא דווקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל ויידון גם בחברה כולה. מן הראוי שנקיים את הדיון של מה פוגע במי, איך, ולמה בצורה פתוחה ומעמיקה ולא נשאיר זאת בידי פוליטיקאים, קומיסרים, או מְמַשְׁטֵרים כאלו ואחרים.

צילום: צבי ארד (מתוך ויקיפדיה)

שבוע של עבודה מאומצת מעכב בינתיים גם את המשך הדיון בתכנית חמש הנקודות, גם את פרסום הפרק השני ברומן שלי עם ויקי.

בינתיים, מכתב שנחת בתיבת הדוא"ל שלי אמש, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה (ביתי האקדמי), בתגובה לכניעה לכאורה של נשׂיא אונ' ת"א (ביתי האקדמי בשנות ה-90) למקרתיזם המביש של "אם תרצו" ושות'.

למיטב ידיעתי, פרופ' בן-ארצי הוא הראשון, ובינתיים היחיד, ממנהיגי/ות כל האוניברסיטאות בארץ, שיצא בגלוי ובנחרצות נגד הסכנה והביזיון. הנה מכתבו:

***

לחברות וחברי הסגל, שלום רב,

נדהמתי כמו כולכם לקרוא הבוקר את הכותרת ב'הארץ' ועדיין אני מנסה להאמין שאין דברים בגו, וכי נשיא ת"א לא פעל כפי שנזכר שם. הדו"ח המחפיר של הגוף המתקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית" (תציצו בגוגל לראות מיהו ומי מייסדו וראשיו) נשלח כבר לפני כמה שבועות לוות"ת ומל"ג ושם סבר מי שסבר כי הדו"ח "עושה רושם רציני" יותר מאביו מולידו הדו"ח של "אם תרצו", והעבירו לנשיאי האוניברסיטאות כדי שיבדקו איך להגיב.

הנשיא שלנו העביר אלי את הטיוטה והזדעזעתי לקרא אותה כמו את קודמתה, ובמיוחד נחרדתי מן העובדה שהמל"ג/ות"ת סברו שבכלל צריך להתייחס לדו"ח של גוף אידיאולוגי- פוליטי לא חשוב מאיזה צד. הנשיא שלנו, יש לומר, אף לא ערך דיון כלשהו בפנית ות"ת/מל"ג ולא ביקש לבלוש אחר סילבוסים של סגל החוג…

את ההתייחסות לדו"ח אשאיר לחברינו הסוציולוגים, אבל אם אכן פנה נשיא ת"א לחברי החוג בבקשה לקבל את הסילבוסים – בהנחה שגם יקרא וישפוט אותם ר"ל – זהו יום שחור מאד לאקדמיה הישראלית, לחופש האקדמי, לחירות המחשבה והיצירה ולכל ערך אחר שאנו מאמינים בו בהקשר כזה. לא שמעתי מימי על נשיא שביקש סילבוס באיזשהו תחום – ועוד על סמך טיוטת דו"ח של גוף מוטה אידיאולוגית שכזה.

לו היה מדובר בדו"ח הערכה עצמית בי"ל שאנו עוברים על ידי ועדת מומחים בי"ל או אפילו מקומית, הייתי מבין, כי אז נדרשת תגובה לגוף אקדמי בי"ל נייטרלי ומקצועי. אבל לפעול על פי טיוטת דו"ח באופן עצמוני ורצוני? הנה לא נדרש יותר מאמץ משר החינוך, מוועדת החינוך ואפילו לא מארגונים קיקיוניים מימין או משמאל –  מצוותם נעשית גם מבלי שהושמעה – מספיק טיוטת דו"ח, והנשיא אץ לעיין בסילבוס מדעי מקצועי, ומשמיט את הקרקע מתחת לאנשיו תוך הבעת אי אמון מוחלטת ביכולתם וביושרתם האקדמית!

לצערי, בפעם הקודמת בחרו נשיאי האוניברסיטאות שלא לקום כאיש אחד אל מול מתקפת קואליצית – "אם תרצו"- אורלב- סער ומרעין בישין אחרים, לא הדפו את המק'ארתיזם המשחר לפתחנו, ועל כך הם ישלמו עכשיו ביוקר כשחדשות לבקרים יצוצו מבקרי אקדמיה מוטי אידיאולוגיה – ולא רק בסוציולוגיה או מדע המדינה, כי אם בהיסטוריה, פילוסופיה, חינוך, ומדוע בעצם לא בכימיה ופיזיקה?  ולמה לא את המלמדים את תיאורית "המפץ הגדול" ולא את בראשית א"?? ועל מה נרדף גליליאו? על פוסט-ציונות??

אני שב וקורא לנשיאים ולראשי המערכת –  התעשתו והעמידו דברים על מקומם – כי מי שמעדיף חרפה על מלחמה – מקבל בסוף גם חרפה וגם מלחמה כשאינו נאבק על צדקתו!

יוסי

(בכל זאת ציוני..)

ומחליטות... ומחליטות...

אז על הרכבת הספקנו לדבר, וב"ה נמשיך בעתיד (סיכום הדיון ההוא אפרסם בהמשך). אפשר לעבור לנושׂא חדש – והפעם הציבור הערבי בישׂראל. בתכנית חמש הנקודות שהתפרסמה באתר עבודה שחורה עלו שלושה סעיפים שונים בנושׂא זה, שניים תחת הכותרת שוויון זכויות והזדמנויות לערבים, אחד בהקשר למהפכת החינוך. בטור זה ארחיב מעט בשלושתם.  כמו בפעם הקודמת, אני מזמין הערות, הארות, תוספות, תיקונים, התנגדויות מנומקות וכיוצא באלה כהנה וכהנה. הנה, מתחילים…

הרבה שטויות נעשׂו במדינת ישׂראל ביחסיה עם המיעוט הערבי שלה. הרבה עוול, אינסוף קיפוח, דיכוי ושלילת זכויות. על הטיפשות הזאת אנחנו צריכים להתחרט (הספרון הכחול, עמ' 73). להתחרט, כלומר קודם כל להבין שמשהו כאן לא בסדר באופן בסיסי. לא להסתפק בכך שבארץ מצב האוכלוסיא הערבית טוב יותר מאשר ברוב מדינות ערב. כי הוא אכן טוב יותר, אבל זה לא מספיק. לא מספיק, כיון שכבר במגילת העצמאות הבטחנו לציבור הערבי במדינה אזרחות מלאה ושווה, שויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע ומין. ואנחנו לא מקיימים. אז להבין – בראש; ולהתחרט – בלב. כי אם נרצה שהמהלך יצליח, צריך להגיע בלב פתוח, גם אם המצפון לא לגמרי נקי. וכשהראש והלב יהיו מכוונים למטרה – אז אפשר גם להתחיל לעשׂות.

התיישבות

בתכנית חמש הנקודות, כמו גם בספרון הכחול, מובא הביוב כמשל. לכן מוצע שם כנקודת פתיחה "פרוייקט ביוב לאומי". אינני בא לזלזל בחשיבות הביוב כסמל, וגם לא בצדדים הגשמיים יותר של "חרא צף ברחובות". אבל הבעיא היא, כמובן, עמוקה ובסיסית הרבה יותר. באופן כללי, ניתן לאמר שבכל הקשור לתכנון התיישובתי של הציבור הערבי בישׂראל, אשמה המדינה בהזנחה פושעת לכל הפחות. הדוגמא הבולטת מהשבועות האחרונים היא של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-עראקיב, מצפון לבאר-שבע. עזבו עכשיו את הטיעונים המקומיים, וחשבו לרגע על משמעות הביטוי "כפר בלתי-מוכר". מדוע הוא בלתי-מוכר? הוא בלתי-מוכר, משום שהמדינה אינה סופרת את האוכלוסיא הבדווית כשהיא באה לערוך תכניות התיישבותיות. בעצם, זה לא לגמרי מדוייק. היא סופרת אותם, כאויב שיש להגן על אדמות הלאום מפניו. אלא שאת ה"אויב" הזה אין צורך לחייב בהצהרת נאמנות. רבים מבניו מתגייסים לשירות קרבי בכוחות הבטחון. יותר מזה?

הישובים הבלתי-מוכרים בנגב הם, כמובן, רק חלק קטן מהסיפור. כמעט כל ישוב ערבי בארץ זרוע לארכו ולרחבו בתים שנבנו באופן בלתי-חוקי, ללא אישור. מדוע? כיוון שעבור אזרח ערבי הוצאת אישור בניה כחוק היא משׂימה בלתי-אפשרית למעשׂה. ולא שמדובר בעסק פשוט גם עבור אזרח יהודי. כמי שהתמודד לאחרונה עם המבצע הכביר של רישוי לתוספת ממ"ד (מרחב ממוגן דירתי) – תוספת שהמדינה לכאורה מעודדת – אני יכול רק לדמיין אילו יסורים ביורוקרטיים עוברים על מי שרוצה לבנות בית. עכשיו הוסיפו לזה קשיי שׂפה, הבדלי מנטליות, ותהום פעורה של פחד ולפעמים גם שׂנאה.

הצעד הראשון לתיקון המצב הוא הבנה של הדרגים הגבוהים ביותר במשׂרד השיכון, במנהל מקרקעי ישׂראל (עוד לא הופרט), וברשויות המקומיות, שגם לערבים מותר לגוּר. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו לאור ההבטחות היפות של מגילת העצמאות. בשטח, מספיק להתבונן בחגורת המצפים שנבנתה סביב סכנין במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" במהלך שנות ה-80, כדי להבין את מטרתם: לבלום כל נסיון להתפשטות אורבנית טבעית של העיירה, באמצעות קביעת עובדות בשטח. (גידול טבעי, אגב, מתרחש לא רק בהתנחלויות, אלא גם, הפלא ופלא, בציבור הערבי.) וכל זה קשור באופן הדוק גם לביוב. קשה מאד לטפל בתשתית של ישוב שבנוי רובו ככולו באופן פרטיזני, וממילא בלתי-חוקי ובלתי-מאושר.

אז מה לעשׂות? כמו (כמעט) כל הסעיפים האחרים בתכנית חמש הנקודות, גם כאן קשה לראות מה אפשר לעשׂות מבלי להגיע קודם לעמדת השפעה שלטונית (תנאי מקדים להצגת התכנית בראיון המקורי). אבל את ההבנה ואת החרטה אפשר לעודד גם סתם כך, בדיונים ברשת, בשׂיחות במכולת, בבנייה שיטתית של דעת קהל אוהדת למהלך. בינתיים עדיין יום קטנות, אבל זוהי הרי דרכה של הציונות. דונם אחר דונם, שעל אחר שעל.

תעסוקה

פגשתן פעם שוטר ערבי? עובדת חברת חשמל ערביה? פקיד ערבי במשׂרד הפנים? אני לא. זה לא אומר שאין, כמובן. מן הסתם אפשר למצוא איזה אחד איפשהו. רק לי עוד לא הזדמן. בעצם, לא רק לי. ראו, למשל, את דבריו של ד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשׂרד האוצר:

כדי להקטין את הבורות המאפיינת את כולנו בכל הנוגע למגזר הערבי, הוריתי לקלוט עובדים ערבים לחשב הכללי. למרבה התדהמה, לא עבד אף עובד ערבי בחשב הכללי (יתכן שמאז ומעולם). עד תום כהונתי הספקנו לקלוט שני עובדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. עוד הוריתי על קיום ביקור עבודה של כל חשבי משׂרדי הממשלה בגזבריה בכמה רשויות ערביות. כך יעמדו אלה מקרוב על הבעיות במגזר, ונציגי הרשויות יוכלו להכיר מקרוב את בכירי הבירוקרטיה ולהשתמש בקשרים אלו במקרה הצורך (הגווארדיה השחורה, 224).

מבינים? מתוך אוכלוסיא של כמעט 7.5 מיליון, כמיליון וחצי איש ואישה נמנים/ות על הציבור הערבי – 20%. אבל במשׂרד החשב הכללי לא נמצא עובד ערבי, יתכן שמאז ומעולם. ובניחוש פרוע, האם הייתן מהמרות שהמגמה שהתחיל ד"ר זליכה נמשכה, או שמדובר במקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו? ומה נאמר על חלקה השני של הפסקא, המעיד על כך שפקידים בכירים באוצר, אלה המנהלים את כלכלת המדינה ביד רמה, מתאפיינים בבורות בכל הנוגע למציאות השׂוררת בקרב חמישית מהציבור?

הנקודה שהעלה אלדד יניב מדבר על אפליה מתקנת. אני לא אוהב אפליה, גם לא כשהיא באה לתקן. והאמת, במקרה זה אפילו לא צריך להפלות. צריך לפקוח עיניים, כמו ד"ר זליכה לעיל, ולהבין שיש מקום לערביות ולערבים בשירות המדינה. סטטיסטית, מקום אחד מתוך חמישה. משׂרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות צריכים ליזום גיוס עובדות ועובדים מהמגזר הערבי. לא על בסיס אפליה. על בסיס כשרון.

השׂפה הערבית

מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

אִנְפַגַ'רַת אלְקֻנְבֻּלָה פִי אלְמַטָארִ. מכרה יקרה, שלא אנקוב כאן בשמה, מעידה שזהו המשפט היחיד שהיא יודעת להגיד בערבית, שארית לכמה וכמה שנות לימודי ערבית במערכת החנוך העברית. תרגומו: התפוצצה הפצצה בשׂדה התעופה.

מספרים שהאיש המרכזי והחשוב ביותר בעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ, החל בשנות ה-30 של המאה ה-19 (עלייה שיש מי שרואה אותה כמניחת הבסיס לציונות המודרנית), היה ר' שלמה זלמן צורף, הראש"ז. הוא לא היה התלמיד החכם ביותר בכתה, ולא המיוחס שבחבורה. הוא פשוט טרח ללמוד ערבית. ואנחנו?

השׂפה הערבית היא אחת משתי השׂפות הרשמיות של מדינת ישׂראל. למרות זאת, שיעור דוברי הערבית בקרב הציבור היהודי נמוך להדהים. באחוזים, הוא כנראה נמוך בסדר גודל שלם מאחוז דוברי העברית בקרב הציבור הערבי. כמובן, העברית היא שׂפת הרוב השליט, וטבעי שהיא תופסת את הבכורה. אבל מעמדה הירוד של הערבית בציבור העברי מסמל, גם הוא, את טיפשותה של מדינת ישׂראל.

הרי כל עוד הציבור היהודי אינו יודע ערבית, הוא יפחד באופן אוטומטי בכל פעם שישמע אותה במרחב הציבורי. וכי איך ידע אזרח עברי ששני הצעירים היושבים בספסל מאחריו באוטובוס אינם זוממים התקפת טרור, אלא דווקא מתרעמים על כך שנבחרת איטליא משׂחקת כדורגל מחורבן במיוחד במונדיאל? ולחילופין, איך תדע אזרחית עבריה להבחין בהבדלי התוכן בין הצהרות שנושׂאים מנהיגים ערבים (בארץ ובעולם) באנגלית, לבין אלו הנאמרות בערבית? ואולי, שומו שמיים, תרוויח גם העברית משהו בזכותה של הערבית? רק חשבו על כל טעויות הכתיב שתחסכנה לנו, כשנדע להגות את ההבדלים בין א-ה-ע, ח-כ, ט-ת, כּ-ק.

לכן אני תומך נלהב בהצעה שעלתה בתכנית חמש הנקודות, דוקא בסעיף החינוך: לימודי ערבית מדוברת בכל גני-הילדים/ות, החל מגן טרום-חובה. בגיל צעיר כזה המוח עדיין בנוי וערוך לקליטת שׂפות באופן מירבי, יכולת שנעלמת והולכת במהירות ככל שנוקפות השנים. לימוד שׂפה יכול להעשׂות בצורת משׂחק; ממש אין צורך בשעורי בית, ודאי שלא במבחנים. ועד שיגיע הטף לכתה א', כבר יהיה מצוייד בכל העיצורים הדרושים כדי לכתוב כיאות גם בעברית.

ומי יודע, אולי כשנגיע לסוף המשפט שלנו בעברית, נוכל לפנות לערבי עם הנרגילה גם בשׂפת אמו. ואם לא נדבר על שלום, אולי לפחות על כדורגל.

כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…

…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?

כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י  בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.

כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.

בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:

• דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
• אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
• כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
• לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.

ויצאנו לדרך…

ניגש ישר לעניין: רכבת.

אחת מחמש הנקודות שהציג אלדד יניב בראין לאתר עבודה שחורה, ושזכתה לגם לאחד הפרקים החביבים עלי בטיוטא הראשונה להערות (הלא היא הספרון הכחול; פרק 14) מדברת על הקמת רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה שתחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן.

לנוחותי הפרטית, אחלק את הדיון לשלושה חלקים (יש בינם, כמובן, נקודות השקה ואיזורי חפיפה): (א) השלכות חברתיות וכלכליות; (ב) גיאוגרפיא וסביבה; (ג) מימון. ציבור הקוראות/ים מוזמן לחלק את הנושׂא מחדש לנוחותו הוא.

השלכות חברתיות וכלכליות

כנקודת פתיחה לדיון, אני רוצה לחזור לפרק 14 בספרון הכחול:

היהודי – רכבת לא באה לו טוב. במיוחד אם הוא דור שני או שלישי לשואה. אבל אנחנו, כשׂמאלנים, חושבים שהרכבת יכולה ליצור צדק חברתי. לא להיבהל, אנחנו נסביר. ישׂראל היא ארץ קטנה. חמש מאות קילומטר מלמעלה עד למטה, הרבה פחות לרוחב. רכבת אירופאית שטסה – או יפנית, עושה את המרחק בשעה, שעה ורבע, אולי קצת יותר. ממטולה עד אילת! רכבת שטסה, מבטלת את המרחק הגיאוגרפי ומאפסת את זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. במדינה עם רכבת מודרנית אין פריפריה למעשׂה, רק פרברים. אין עיירות פיתוח נידחות – כי שום יישוב לא באמת נידח. הכל מרכז, הכל קרוב. זה לא רק שהקרית-גתים יגיעו לעבוד בתל-אביב. זה גם שאלה שנדחסים במעליות של מגדלי היוקרה יוכלו לגור על שפת מכתש רמון ולהאכיל את היעלים, אם בא להם. רכבת תאפשר למנהל הבכיר בחליפת שלושה חלקים לצאת מהבית המדהים שבנה לו בחבל לכיש ולהגיע למשרד מהר-מהר, בלי פקקים ובלי זיעה. רכבת תאפשר לילד בירוחם ללמוד בבית ספר לאמנויות בבאר-שבע, או תל-אביב, בלי להיעקר מהמשפחה והסביבה. רכבת משוכללת תאפשר לעיירות הפיתוח לגמור סוף סוף להתפתח. אוכלוסיות חזקות ומבוססות יבואו לגור בשׂדרות, בית שמש, חצור ושלומי. עבר עידן מפעלי הטכסטיל הכושלים בעיירות פיתוח, עבר זמנם של מפעלי הגרביים והתחתונים, שנועדו לספק תעסוקה ל“מקומיים”. אם נגזר עלינו לחיות בארץ קטנה מאד – צריך להנות מהיתרון היחיד אולי של ארץ קטנה – שהכל יכול להיות קרוב-קרוב.

אחד האבסורדים הגדולים במציאות הישׂראלית הוא תחושת המרחק המגבילה את תנועתנו, על אף שהארץ בעצם פיצפונה. בשלהי האלף הקודם חייתי באיזור סן-פרנסיסקו. שם, באזור ששטחו אינו נופל מזה של מדינת ישׂראל, ושאוכלוסייתו אינו קטנה משלנו, נסיעה של 100 ק"מ לעבודה נחשבה כסף קטן. מדוע? כיון שהרכבת האיזורית (תחתית ועילית לסירוגין) BART קישרה באופן יעיל בין הערים והעיירות השונות, בואכה הכרך הגדול. היום, כחיפאי, אני נתקל שוב ושוב בת"אביבים שדוקא מאד רוצים להפגש אתי, "יום אחד כשיזדמן לי להגיע למרכז". חיפה, מבחינתם, רחוקה הרבה יותר מברלין. ואם כך חיפה, מה נאמר על עפולה, על דימונה, על קריית שמונה? מבצע לאומי להקמת מערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר יהיה הצעד הראשון לסילוק המחסום הפסיכולוגי.

אבל ההשלכות של רשת רכבות מודרנית בכל רחבי הארץ תהינה, כמובן, הרבה יותר מפסיכולוגיות. רכבת מהירה תביא קודם כל למהפכה בתחום המגורים. לא יודע כמה מנהלים בחליפות שלושה חלקים ירצו להאכיל יעלים במכתש רמון, אבל משפחה צעירה, שכבר מזמן לא יכולה לגור בת"א-יפו, ושצריכה לקחת משכנתאת-רצח כדי להשׂיג דירת 5 חדרים בפתח-תקוה, תוכל לעבור בשקט לעפולה או לבאר-שבע, בלי לשנות את מקום העבודה! הרווח יהיה של כל מי שת/יוכל לשפר את תנאי המגורים מבלי להתנתק, לפחות לכתחילה, מהחיים במרכז – אבל גם של כל אותם ישובים שיקלטו את המשפחות החדשות. מי שרוצה להתרשם בעצמה/ו מההשפעה הכבירה של תחנת רכבת מרכזית על ישוב קטן ונידח יחסית, מוזמנ/ת לעיין בהיסטוריא הנדל"נית של גיזרת צל-עלי-בננה מאז הפיכתה של בנימינה לתחנה ראשית של רכבת ישׂראל. למעשׂה, מי שלא לגמרי זוכר/ת את התקופה שלפני, יתפלא מדוע אני חושב על פרדס חנה-כרכור-זכרון כעל נידחים.

ולא רק משפחות ובודדים ישתחררו מסיר הלחץ של המרכז. כשתפציע ההכרה שאפשר להגיע מכל-מקום לכל-מקום בקלי-קלות, גם עסקים יתחילו לנדוד. הרי מדוע לשלם שׂכר דירה מופקע במרכז כשאפשר להתרחק קצת ולקבל הרבה יותר עבור הרבה פחות? מדיניות ממשלתית חכמה תעודד מעבר עסקים לרחבי הארץ באמצעות תמיכה בהקמת מרכזים מסחריים ואיזורי תעשׂיה בסמוך לתחנות רכבת. מדיניות חכמה עוד יותר תקפיד מראש על תכנון מאוזן וירוק של המרכזים הללו. העסקים החדשים ימשכו לקוחות מהמרכז, ובו בעת יהנו מלקוחות שעד לא מזמן היו במרכז, ועכשיו עברו לגור בשאר הארץ. רשויות מקומיות ואזוריות ברחבי הארץ תהנינה מעלייה בארנונה, ממגורים ומעסקים כאחת. מקומות עבודה חדשים יווצרו, ומי שיצא/ה מהמרכז אבל שמר/ה על מקום העבודה שם בפסקא הקודמת, ת/יגלה פתאום שבסמוך לבית החדש נוצרים גם מקומות עבודה חדשים.

בקיצור, מערכת רכבות מודרנית בפריסה כלל-ארצית תסייע לפתור את מצוקת הדיור, להגדיל את שוויון ההזדמנויות בתחום התעסוקה, ותביא לפיזור האוכלוסיא בכלל הארץ באופן בריא והגיוני יותר. לא-כל-כך-גרוע.

גיאוגרפיא וסביבה

מדינת ישׂראל

ובכל זאת, המרכז ישאר במרכז. יתכן שהמצב ישתנה יום אחד, כשיפרוץ שלום, ומערכת הרכבות תפלס דרכה גם דרך השומרון. אבל עד שנזכה לסוע מעפולה לירושלם דרך ג'נין-שכם-רמאללה, התחנה המרכזית של הארץ תהיה בת"א-יפו, והנתיב המרכזי מצפון לדרום יעבור דרך מישור החוף.

ועדיין, ביחוד בצפון, יש הרבה מקום לקווי מזרח-מערב. ציר עכו-כרמיאל-צפת הוא חיוני, כמו גם בנימינה-עפולה-נצרת-טבריא, חיפה-עפולה-בית שאן, ואפשר לחשוב בקלות על דוגמאות נוספות. העיקר הוא לאפשר לא רק נסיעה נוחה למרכזים הגדולים (ת"א-חיפה-ירושלם), אלא גם בין הערים הקטנות יותר לבין עצמן. מערכת הרכבות צריכה להבנות מראש מתוך מחשבה כזו, ובכלל זה תיאום זמנים שיאפשר מעברים חלקים ככל האפשר בין קו אחד למשנהו. בנוסף, היא צריכה להיות בנויה כך שתאפשר נסיעה מהירה ומעוטת תחנות, לצד רכבות פרבריות שתשרתנה גם מרכזי-ישוב קטנים יותר.

עם זאת, כמו שיודע כל מי שמתשמש ברכבת, היא עצמה רק חצי מהפתרון. אם אינני טועה לגבי כל אותם ת"אביבים שלעולם אינם מגיעים אלי לחיפה, פחות משהם חוששים מהרכבת, הם חוששים ממה שיקרה כשירדו ממנה. וכאן הם צודקים למדי. התחבורה הציבורית בארץ (אולי פרט לכמה יוצאי דופן שלרוע מזלי עוד לא נחשׂפתי אליהם) מיושנת ובלתי-ידידותית. כדי שמערכת ההסעה ההמונית תהיה יעילה באמת, וכדי לצמצם באופן משמעותי את מספר המכוניות השׂורפות דלק, מזהמות את האויר, ומתנגשות זו בזו עד כדי אבדן חיי-אדם, צריך לשפר באופן ניכר את התחבורה הציבורית גם בנקודות הקצה. מי שיוצאת מתחנה של רכבת ישׂראל צריכה לדעת שתמשיך במסעה תיכף ומייד, בלי עיכובים  מיותרים. הדבר ידרוש השקעה ותיאום, אבל בהחלט אפשר לעשׂותו. באנגליא העסק עבד לא רע כבר בסוף המאה ה-19.

כך צריכה להראות תחנת רכבת

ועוד עניין אחד קטן-גדול: אופניים!

הדרך הזולה ביותר והבריאה ביותר להתנייע אל תחנת הרכבת וממנה היא לא באמצעות אוטובוסים או מוניות, אלא בעזרת שרירי הרגליים, שני גלגלים ושרשרת אחת. עם קצת מחשבה וקצת השקעה, זו גם תהיה הדרך הבטוחה ביותר.

כיום, למרבה הצער, רכבת ישׂראל אינה משתפת פעולה עם הציבור רוכב האופניים. לא רק שאי-אפשר להעלות אופניים לרכבת עצמה (איסור שאפשר להבין בשעות העומס, אבל לא בשאר הזמן), לרוב אין גם מקום נאות להשאיר זוג אופניים בתחנת הרכבת. התמונה משׂמאל, שצולמה בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של אמשׂטרדם, נותנת דוגמא טובה לאופן בו צריך להתייחס לאופניים גם בישׂראל (לפחות באיזורים המישוריים יותר, ויש כאלה). אני מכיר אפילו אי-אילו הולנדים המחזיקים שני זוגות אופניים – אחד בתחנה הסמוכה למקום המגורים, והשני בתחנה הסמוכה למקום העבודה. הוסיפו לכך מסלולי אופניים שיסללו במיוחד מתחנות הרכבת למרכזים העירוניים הסמוכים, ובא לציון גלגל. בעצם שניים.

מימון

ואיך נשלם על כל זה? אינני יודע מה יהיה תג המחיר של מפעל כביר כזה. סביר להניח שגם בקיאים ממני בתחום הרכבות ירצו לראות תכניות מפורטות לפני שיתחילו לזרוק מספרים. אבל די ברור שמדובר בהוצאה כבירה, מן הסתם עשׂרות מיליארדי שקלים, אולי למעלה ממאה . אם נרצה להשלים את מהפכת הרכבת בזריזות (נאמר, תוך פחות מעשׂור), יהיה המחיר גבוה עוד יותר. מאין יגיע הכסף?

בפרק 14 של הטיוטא הראשונה נאמר בקצרה: את המיליארדים שבזבזנו בהתנחלויות אפשר היה להשקיע ברכבת. אולי זה עוד יקרה. אולי. ברוח ימינו אלה, אפשר להוסיף גם שהרווחים מהגז הטבעי, אם וכאשר יגיעו ברובם לאוצר המדינה ולא לברוני הגז, יהוו את בסיס המימון. אבל לשם כך צריך לדאוג שהכסף אכן יגיע ברובו לאוצר, ולהתפלל שמרבצי הגז אכן גדולים ועשירים כמו שמספרים לנו. ומה אם לא זה ולא זה? האם זו סיבה לזנוח את העניין כולו?

לא. בתכנית חמש הנקודות צויינה אפשרות מימון בשיטת BOT – Build, Operate, Transfer –  שעיקרה כזה: המדינה מוציאה מכרז, חברה פרטית שזוכה בו מבצעת את העבודה על חשבונה, החברה הפרטית מתפעלת את המערכת עד נקודה בה היא מגיעה לרמת ריווחיות שנקבעה מראש במכרז, המערכת עוברת לבעלות המדינה. בעקרון, מדובר בשיטה המשתפת פעולה עם השוק החופשי ובמשאב ציבורי שימצא בידיים פרטיות למשך תקופה ממושכת. אמנם, אפשרות זו מעוררת ביקורת בחוגים הסוציאל-דמוקרטיים. ובכל זאת, יש שני נימוקים חשובים בזכותה.

ראשית, אם לא יפלו לחיקנו פתאום תקציבי עתק כתוצאה מיציאה מהשטחים, ואם לא תוקם קרן ציבורית כבירה מריווחי הגז הטבעי, מדובר כנראה בדרך היחידה בה אפשר להגשים מפעל כזה בתוך זמן קצר יחסית. בהקשר זה כדאי להזכיר שהקו לכרמיאל, שהובטחנו שיתחיל לעבוד ב-2008, ורכבת העמק, שאף היא היתה אמורה כבר להיות בתהליכי הקמה, הוקפאו עד להודעה חדשה, כיוון שהן "אינן ריווחיות". לאור כל היתרונות החברתיים והכלכליים שצוינו לעיל, אם הברירה היא בין רכבת לבין עקרונות סוציאליסטיים, אני בוחר ברכבת. (מאידך, אם בכל זאת גז או חסכון על ההתנחלויות, אפשר לבנות פשוט דרך רכבת ישׂראל, במתכונת הקיימת כיום).

שנית, מכרז BOT יכול וצריך לכלול בתוכו מלכתחילה גם היבטים סוציאליים מובהקים, כגון זכויות העובדים והעובדות במהלך הבניה ובשנות התפעול הפרטי (ובכלל זה שׂכר, זכויות סוציאליות ועבודה מאורגנת), כגון החובה לדאוג לתנאים נוחים לשימוש באופניים ולקישוריוּת הולמת עם מערך ההסעה הציבורי המקומי, כגון שמירה על הסביבה במסגרת האפשר. מכרז חכם יכול להיות דוגמא לעתיד, לאופן בו גם השוק הפרטי מתאים את עצמו לדרישות הסוציאליות שמציבה בפניו המדינה.

לסיכום

מדרך הטבע, יש עוד היבטים רבים שאפשר וצריך לדון בהם בהקשר של מהפכת הרכבת. אפשר לדבר על הצורך לפגוע כמה שפחות בטבע בביצוע עבודות התשתית, על הפגיעה ברמת החיים של מי שהמסילות תעבורנה בחצרו האחורית, ועל רמת מחירי הכרטיסים הצפויה לאור סוגי המימון האפשריים השונים. ויש, מן הסתם, עוד נושׂאים שונים ומשונים שאפילו לא עלו על דעתי. לשם כך המציאו החבר'ה בוורדפרס את התגובות…