תמונה: ynet

עכשיו כבר מותר לדבר באופן חופשי על מה שלחשנו בחדרי חרדים: השב"כ עצר אחד יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלשׂתינים, בנסיון התנקשות בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, בנסיון התנקשות במשפחה יהודית-משיחית באריאל, בהסתה, באחזקת נשק, ומי יודע במה עוד.

אין לי כוונה  לעסוק בטור זה באיש עצמו, וגם לא בהשערות וניחושים לגבי המעשׂים המיוחסים לו. למען הסר ספק אומר רק שהמעשׂים המיוחסים נחשבים בעיני פשעים חמורים ביותר, מהגרועים ביותר שאפשר לבצע, ומהסיבות הגרועות ביותר. שלא כאחרים, אין לי דרך לדעת איזה רצון מפיק בורא עולם מפעילות טרור הנעשׂית בשמו. אני מקוה מאד שהוא כועס ודואב ורותח ולא יודע נפשו מרוב עצבים. אם לא, שישמור לעצמו את הטרוריסטים. לי אין עניין.

מאידך, יש גם יש כוונה להעלות כמה מחשבות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הפרשה. הראשונה נוגעת לרס"ן שמועתי. מסתבר שהבחור יודע על מה הוא מדבר. מתוך שלל ה"עובדות" שהגיעו אלי מקריאה בפייסבוק, בבלוגים, בתגובות כאן וגם באופן פרטי, מסתבר שכמעט כל השמועות היו מדוייקות. זמן המעצר המשוער, שמו של האיש, שמות הוריו, מקום מגוריו, מקום המעצר, האישומים, אחזקת הנשק, מעצר ללא פגישה עם עורך-הדין – הכל נכון. רק שני פרטים התבררו כבלתי-מבוססים. האחד: שמר טייטל הוא לוחם מארינס לשעבר (על כך לא ראיתי דבר בפרסומים הרשמיים, אם כי הספקתי לעבור רק על חלקם). השני: שהוא האחראי לפיגוע הרצחני בבר-נוער. ואפילו כאן אי-הדיוק מובן. החוקרים אמנם טוענים שלא הוא ביצע את המעשׂה, אבל מסתבר שבשלב מסויים הודה בכך בעצמו, ושבסמוך למעצרו תלה כרוזים התומכים ברוצח. אפשר להבין את הטעות.

מכל האמור בפסקא הקודמת עולה תמונה מעניינת לגבי תפקידם של כלי-התקשורת במסירת מידע ולגבי כוחו של צו-איסור-פרסום, ביחוד במבט לעתיד, ומתוך המחשבה שזרימת המידע ברשת רק מתגברת, והכלים העומדים לרשותה מתרבים ומשתכללים משנה לשנה. נכון להיום, לכל הפחות, צו-איסור-פרסום עדיין כוחו במתניו. לגבי 99.99% מהציבור הוא הוכיח יעילות מירבית. כשרוצים לחנוק מידע, עדיין אפשר, ודי בקלות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושׂא בשנים הקרובות, ולבדוק עד כמה שומר כלי זה על כוחו, וכיצד ינסו השלטונות להרחיב אותו כדי להדביר את ההתפתחויות הטכנולוגיות חדשות לבקרים.

מה שהרבה פחות ברור לי הוא מדוע נחנק המידע מלכתחילה. בהתחלה הנחתי שחוקרי השב"כ רוצים למצות את החקירה, ואולי להפתיע עוד כמה שותפים למזימה ולדרך. הגיוני. אלא שתוך יומיים-שלושה, וביחוד למקרא חרושת השמועות ברשת, הבנתי שאם אני יודע, קל וחומר המעורבים בדבר. להפתיע כבר אי-אפשר אף אחד.

אח"כ הועלתה הסברה שמא ההשתקה עצמה היא סוג של אמצעי חקירה. אם יש שותפים נוספים שירדו למחתרת, הרי שכל יום שעובר, מבלי שמתפרסם שום דבר בכלי-התקשורת, עשׂוי להגביר אצלם את הלחץ והחרדה. אנשים הנמצאים בתנאי לחץ וחרדה עושׂים טעויות. לטעויות אורבים כוחות הבטחון. הגיוני. אבל כעבור שבוע, שבועיים, שלושה, תש כוחו גם של התירוץ הזה. מי שזרועו הארוכה של החוק לא הגיעה אליו תוך זמן רב כל כך, עלול דוקא לשאוב עידוד מהאיפול.

לפני כשבוע נחשׂפתי לטיעון חדש (גם בתגובה אצלי וגם בבלוג מגירה 2.0) – השב"כ משהה את הפרסום בכוונה, ויפרסם את הפרשה בסמוך ליום הזכרון לרצח רבין. בתחילה הגבתי בחשד להשערה זו, ומאז, לצערי, היא התבררה כמדוייקת. יתכן שמדובר בצירוף מקרים. יתכן שמדובר בנסיון הסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי. יתכן שהשב"כ רוצה להתהדר בהצלחה דוקא כשברקע מהדהד כשלונו הגדול ביותר מאז קום המדינה. שני ההסברים האחרונים אינם סותרים זה את זה.

אבל אפילו הסבר זה אין בו כדי לענות על שאלה המנקרת במוחי ואינה נותנת מנוח: מדוע נמנעה ממר טייטל הזכות להפגש עם עורך-דינו בזמן המעצר? (עוד שמועה שהתבררה כמדוייקת לגמרי). אם כדי לדאוג שלא ידלוף מידע החוצה לשותפים, ניחא יום-יומיים. אבל כמה זמן אפשר להשתמש בתירוץ זה? כעת, כשעולה החשד שמדובר בטיפוס מעורער בנפשו (לפי הדיווחים יש לו ערוץ תקשורת ישיר ופרטי עם בורא עולם), ולאור העובדה שהודה גם במעשׂים שהחוקרים עצמם טוענים שלא ביצע (הפיגוע בבר-נוער), נשאלת השאלה אם תנאי הבידוד ומניעת התקשורת אפילו עם עורך הדין לא תרמו לערעור נוסף של מצבו הנפשי? אני אינני יודע, אבל השאלה צריכה להשאל.

ולסיום, השאלה המטרידה מכל: מה אנחנו למדים על המדינה שבה אפשר להחזיק אדם במעצר במשך שבועות, מבלי שיזכה לכל יעוץ משפטי שהוא, ועוד באישור בית-המשפט? כן, אני יודע, מדובר כאן במקרה של טרוריסט מסוכן לציבור. כך גם כאשר עצירים פלשׂתיניים נעצרים ומוחזקים בבידוד. טובת הציבור ובטחונו. אני יודע.

אבל מה אם יתברר שמר טייטל אמנם מטורף, ואולי אפילו מסוכן, אבל לא אחראי למעשׂים המיוחסים? הרי האפשרות לפחות קיימת. ומה אם בפעם הבאה יגיע לבית המעצר לא מתנחל בכיפה וזקן, ולא פלשׂתיני בכאפיה, אלא דוקא אתה, שקורא עכשיו שורות אלה? לראות עורך-דין לא תוכל בצו בית-משפט; למחות בשער בת רבים לא יוכלו חבר(ות)יך ומשפחתך מכוח צו-איפול-פרסום. סתם ככה, תעלם, וחוץ משניים וחצי בלוגרים, ועוד קצת שמועות בפייסבוק, אף אחד לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. עד לרבין-יאהרצייט הבא.

ויאמר יהוה אל אברם: לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ. ואעשׂך לגוי גדול […] הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים – אם תוכל לספור אֹתם. ויאמר לו: כה יהיה זרעך (בראשית יב א-ב, טו ה).

on a TWA to the promised land...

לפני שבועיים, בפרשת בראשית, בראנו את האדם. מיד לאחר הבריאה, בעודו מביט במעשׂה ידיו להתפאר, מברך אלהים את יצורי-אנוש שברא, זכר ונקבה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכִבְשֻהָ, ורְדוּ בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ" (בראשית א כח). רוצה לאמר, מיד עם בריאתו קיבל האדם הוראה ברורה להתרבות ככל יכלתו, עד שימלא את הארץ. מששת ימי בראשית הוגדר כמושל הטבע, מי שניתנה לו ברכה אלהית לנצל אותו כרצונו ולתועלתו.

בשבוע שעבר, פרשת נח, שוב אותו סיפור. עם תום סיפור המבול, כששוב היתה איזו פיסת אדמה יבשה שאפשר ליטוע בה גפן (צדיק גדול היה נח, שלא תטעו), חוזר רבש"ע ומברך את שׂרידיו הלומי השיט של המין האנושי: "ויברך אלהים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, ובכל דגי הים – בידכם נִתָּנוּ" (בראשית ט א-ב).

לעתים ניתן לקבל מן התנ"ך את הרושם שהמין האנושי בכלל, ועם ישׂראל בפרט, עסוק יום וליל בלהרגיז את רבונו של עולם. אבל אם נתבונן לרגע באופן בו התייחסנו להוראה הבסיסית שקבלנו מיד לאחר בריאתנו, ושוב לאחר אסון המבול, הרי שאנחנו דוקא ממלאות/ים את תפקידנו נאמנה. מאז המהפכה החקלאית, לפני 12,000 שנה בערך, עסוק המין האנושי בריבוי טבעי כמעט חסר מעצורים. הטבע כולו, על החי, הצומח והדומם שבו, משועבד לרצוננו ולתועלתנו. אנחנו המין השליט על הארץ. אבולוציונית, ניצחנו. אבל באיזה מחיר?

אין צורך להכביר מילים השמדת המינים, על הסכנות האקולוגיות החריפות הנשקפות לנו, ועל הכח העולה של הארגונים הירוקים בעולם המתקדם. גם אם נאמץ גישה צינית לחלוטין, שאין בה שום עניין או רחמים על מינים אחרים (או אפילו על מיננו שלנו), וגם אם לא נשתכנע מהתחזיות הקודרות של האקולוגים, עדיין לא צריך להיות אל גור כדי לשׂים לב שהעולם הולך ונעשׂה צפוף. מנהיגי העולם ומנהיגותיו, שבאחריותם/ן לדאוג לעתידו של המין האנושי, חייבים/ות לתת את הדעת על כך. כיצד ניתן למנוע התפוצצות אוכלוסין, כזו שתמיט על האנושות כולה שואה נוראה?

שיטה מוכרת אחת להגביל גידול אוכלוסין נוסתה בסין בשני הדורות האחרונים. המתכון פשוט למדי. בשלב הראשון, טבח המוני של עשׂרות מיליונים. בשלב השני, משטר דכאני המעניש כל זוג שמביא לעולם יותר מצאצא אחד. בינתיים נראה שהסינים הצליחו לבלום את גידול האוכלוסיא. אלא שלשיטה זו יש שתי מגרעות מרכזיות. הראשונה מוסרית, ומובנת מאליה. אבל גם אם נאמץ את הגישה הצינית, הטוענת שמוסר הוא מותרות, עדיין צריך להמתין ולראות כיצד תתמודד סין עם הזדקנות אוכלוסייתה, כאשר כל אותם בנים יחידים ובנות יחידות תאלצנה להתמודד עם מאות מליוני קשישות וקשישים – הוריהם/ן.

שיטה אחרת, עדיפה בעיני בהרבה, היא תשׂומת לב מיוחדת להשׂכלת נשים בכל רחבי העולם. מן המפורסמות הוא שהשׂכלת נשים היא אמצעי המניעה הטוב והיעיל ביותר. במילים אחרות, ככל שנשים משׂכילות יותר, כן ההריונות שלהן מועטים יותר ומתוכננים יותר. יוצא אם כן שיש כאן אמצעי, שלטעמי לפחות הוא חיובי יותר ומוסרי יותר מטבח המונים, לנסות לעצור את הריבוי הטבעי של המין האנושי. אבל האם יהיה בו די?

הנבואה ניתנה כמובן לשוטים, אבל דומני שהתשובה שלילית. גם אם תצליח האנושות להעלות את רמת החיים ואת רמת ההשׂכלה בעולם כולו, עד שיואט קצב הגידול הטבעי במידה מספקת, אנו עלולות/ים למצוא את עצמנו במצב של התפוצצות אוכלוסין קטסטרופלית בתוך דורות ספורים. שיפור קיצוני ברמת ההשׂכלה של המין האנושי הוא חובה דחופה, אבל אין בו די. צריך לחשוב (גם) על משהו אחר.

וכאן אנו חוזרים לאברהם אבינו. "לך לך מארצך" ציוה רבש"ע, והציווי נכון גם לימינו. דרך נוספת להתמודד בטווח הארוך עם גידול האוכלוסיא האנושית היא להגדיל גם את מרחב המחיה שלנו. לך לך מארצך – כלומר מהארץ, מכדור הארץ. "הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים" – ואז היכנס לחללית והפלג אליהם. חזון הכוכבים של אברהם מסמל, לפי הפירוש המוצע, שלב חדש באבולוציא של המין האנושי: עידן החלל.

כרגע יתכן שהדברים נשמעים דמיוניים ובדיוניים – אבל תנו דעתכם: כבר לפני 40 שנה עלה בידי המין האנושי להנחית אנשים על הירח. חשבו על ההתקדמות הטכנולוגית במשך 40 השנים הללו, ודמיינו מה יקרה אם נחזור לזירת החלל באותה רצינות ובאותה נחישות בה אנו מתייחסים לזירת התקשורת (איך נראו טלוויזיות לפני 40 שנה? וכמה זמן לקח לטקסט כתוב לחצות יבשות, אז והיום?)

אם נתקענו בדרך לחלל עד היום, הרי זה משום שממשלות העולם העדיפו להתמהמה, ולבזבז את משאביהן על מלחמות חסרות טעם כאן על הארץ. כשתקבל האנושות החלטה אסטרטגית לפרוץ החוצה מן הארץ, השמים כבר לא יהיו הגבול. רק הדמיון.

מוני פנאן ז"ל

כידוע או שלא כידוע, גם אני אוהד מכבי ת"א בכדורסל. מאז גיל 6, כלומר עוד מעט 32 שנה. ביחוד כיון שכך, אבל גם כיון מתוך אהבת כדורסל באופן כללי, ואפילו משום שאני חרד לעתידה של המדינה, אני דורש להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי!

גם מי שלא עוקבת אחרי מדורי הספורט באופן קבוע, נחשׂפה ודאי לנושׂא החם של השבוע שעבר, מותו המצער של מוני פנאן ז"ל, וחרושת השמועות על "בנק ההשקעות" הקדחתנית שהחלה עוד לפני שתמו ימי האבל.

אין לי כוונה לעסוק כאן בטרגדיא האישית (לשם שינוי, שימוש נכון במונח "טרגדיא"), וגם לא בהשלכות אפשריות לגבי עבירות מס לכאורה. בטור זה יש לי עניין בנושׂא אחד בלבד: האפשרות ששופטים ושׂחקנים של קבוצות יריבות השקיעו אף הם בבנק ההשקעות של פנאן. אם נכונות השמועות, הרי שכל משׂחק בו שפט שופט כזה, כל משׂחק בו שׂיחק שׂחקן יריב כזה, מוכתם, ותוצאתו אינה כשרה. חד וחלק.

עכשיו צריך לנקות את האורוות. במצב הנוכחי, מוטל חשד כבד על הערך הספורטיבי של כל מפעלי הכדורסל בהם השתתפה מכבי ת"א בין השנים 1986-2008, השנים בהן כהן מוני פנאן בתפקידים שונים בהנהלת הקבוצה (ובסופן אף הפך לאחד הבעלים). מדובר ב-20 אליפויות וב-14 גביעים. דור שלם של כדורסל, שיתכן שכולו רמאות אחת גדולה. לכן חובה להקים ועדת חקירה עצמאית לבדיקת הכדורסל הישׂראלי. כדי שהעובדות, תהיינה אשר תהיינה, תצאנה לאור.

בדיונים הרבים הנערכים פה ושם אני שומע טענה החוזרת שוב ושוב: מה שהיה הוא שיהיה. הרעש ישכך, העיתונות תשכח, מכבי תמשיך לגרוף תארים, ואוהדי הקבוצות היריבות ימשיכו להתמרמר. אסור לתת לזה לקרות! אסור, כיון שאם תמשיך השיירה הזו בדרך, יאבד ענף ספורט שלם את שׂרידי הלגיטימיות שלו. וגם התקוה שאפשר יהיה לנקות יום אחד את האורוות הגדולות יותר, אלה של השחיתות השלטונית המאיימת לאבד את המדינה, גם התקוה הזו תספוג מכה קשה.

אז מה עושׂים?

1. אם את/ה מסכימ/ה עם הצורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכדורסל הישׂראלי, אנא ציינ/י זאת בתגובה, בשמך האמיתי. אם אפשר לציין קבוצה אהודה (למי שיש), מה טוב.
2. העבר/ירי את המסר הלאה. בבלוג שלך, בפייסבוק, בטוויטר, בדוא"ל, בשׂיחות סלון ובאמצעות יוני דואר. אם תרצה/י לתת קישור לטור זה, מה טוב.
3. אם את/ה הולכ/ת למשׂחקים – קח/י אתך שלט: אני דורש/ת להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי! הטלוויזיא תראה את השלט, הדרישה תקבל פרסום, בסוף לא תהיה ברירה.
4. אם יש לך קשר עם ארגוני אוהדים, אנא נסה/י להשפיע עליהם להתאגד בדרישה להקים ועדת חקירה. הדרישה הציבורית תהיה יעילה בהרבה אם יתאגדו אוהדי כל הקבוצות בדרישה מאוחדת.

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.

סייד קשוע

בדה-קאנטרי של סוף השבוע קראתי טור חד ומושחז מאת סייד קשוע, בו שמשו רבדים על רבדים של אירוניא וסרקזם כדי למתוח ביקורת על יחידות המסתערבים, על החברה העברית שמפעילה אותן, על החברה הערבית שבקרבה הם פועלים, וגם סתם כך, באופן כללי. הטור שלח אותי לשרשרת מחשבות, שמסקנת הביניים שלהן היתה, שעם כל הכבוד לטוריו העיתונאיים של מר קשוע, מה שהייתי רוצה לראות אותו כותב הוא דוקא תכנית שלום.

ולא סתם איזו שורה בנלית בסגנון "תצאו מהשטחים ותעניקו זכויות למיעוטים ואז יהיה בסדר". לא ולא. מה שאני רוצה ממנו הוא ניתוח מעמיק של הבעיא, שורה של צעדים בוני אמון מכל הצדדים, נתיב להתקדמות לקראת השלום שלב אחרי שלב – בקיצור, תכנית פעולה רצינית. אינני יודע אם ניסה אי-פעם להעלות משהו כזה על הכתב. לדעתי הוא מסוגל לחבר מסמך רציני שכזה, ולתרום באופן משמעותי לשלום.

אבל בעצם, למה רק סייד קשוע? למה לא כולם? ואז האיר בראשי נר של שבת: יתכבדו קברניטי ערוץ 2, ויעלו לאויר תכנית טלוויזיא חדשה: שלום ריאליטי.

אחלה לוקיישן לריאליטי

בשלב הראשון יהיו האודישנים. מתנדבות ומתנדבים מכל העדות יכתבו טיוטות לתכנית שלום. צוות התכנית ימיין את ההצעות המעניינות ביותר, והוגות/י הרעיונות היותר-מעניינים יוזמנו להציג את תכניותיהן/ם בפני צוות השופטות/ים ומצלמות הטלוויזיא.

צוות השיפוט, שיכלול נציגות ונציגים מתחומי הדיפלומטיא, הפוליטיקא, האקדמיא, האמנות והתקשורת, יעריך את המצגות, ויבחר לבסוף תריסר מועמדות/ים סופיות/ים – ששה מהציבור העברי ושש מהציבור הערבי. תריסר הזוכות/ים יצאו לשלושה שבועות מרוכזים במלון שלושת המלכים בבאזל.

במהלך השהות במלון יוצגו בפני המשתתפות/ים תרחישים מתרחישים שונים – מהומות בהר הבית, גילוי מאגרי נפט בחולות חלוצה, חללית סינית נוחתת על הירח – והן/ם תצטרכנה להתאים את תכניות השלום שלהן/ם לכל תרחיש ותרחיש. בסוף כל סיבוב תערך הצבעה בקרב השופטות/ים וציבור הצופים בבית, והתוצאה המשוקללת תשלח את אחד/ת המתחרים/ות הביתה. בסוף נשאר עם תכנית שלום מנצחת. הזוכה המאושר/ת יקבל 10 דונם אדמות לאום מופרטות באלטנוילנד פינת התקוה.

תמונה: שקד אנג'ל

לפני שבועיים תהיתי לגבי המניעים להקמת תחנה פחמית להפקת חשמל באשקלון. השׂר הממונה, עוזי לנדאו, נחשב אחד הפוליטיקאים הישרים במקומותינו, ויש לו היסטוריא "ירוקה" מכובדת למדי. מאידך, הרעיון של תחנה פחמית נוספת, במקום שימוש משולב באנרגיית שמש ובגז, הוא מופרך לחלוטין. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את בחירתו של השׂר לנדאו דוקא באפשרות המזהמת והמזיקה ביותר?

בטור ההוא הצעתי לנסות ללכת בעקבות הכסף. מי שירויח מבניית התחנה פחמית ומהסחר בפחם, הוא ודאי מי שדוחף את הקמת התחנה. אמש התפרסם ב-ynet טור בנושׂא מאת אבי דבוש (מנהל פרויקט סביבה וקהילה בשתי"ל ומרכז מטה המאבק של ארגוני הסביבה נגד התחנה הפחמית), ובו קצה חוט נוסף לפתרון התעלומה. לדברי דבוש, השׂר לנדאו

משתמש בזכויות העבר ובשמו הירוק לאשרור תוכנית שיזם בזמנו "הבוס" הפוליטי שלו, אביגדור ליברמן, בכהונתו כשר תשתיות בממשלת שרון הראשונה.

למותר לציין שהשׂר ליברמן אינו נהנה מאותם מוניטין נקיים מרבב בהם מתהדר השׂר לנדאו, וגם ממשלות שרון נודעו למרחקים במגוון הרחב של שחיתויות מסוגים שונים שרווחו בהן.

העדויות, יש להודות, נסיבתיות לחלוטין. אבל יתכן שתמונה מתחילה להצטייר. מה שבטוח, במקום להפיק אנרגיא זולה ונקיה מן השמש הקופחת (הייתן היום בחוץ?), רוצה ממשלת ישׂראל לזהם את האויר שאנו נושמים עוד ועוד. מדוע? שאלה טובה. מה אתן חושבות?

מר ינשוף בתנוחה אופיינית

לפני שבוע בדיוק פרסמתי כאן קריאה לניסוח של קול קורא סוציאל דמוקרטי. ברוח 140 סימני הדפוס של טוויטר הוגדרו גבולות הקול הקורא באותו מספר של מילים.

אחד הקוראים הותיקים ביותר כאן בבלוג, מר ינשוף, הרים את הכפפה ועשׂה מעשׂה. 140 מילה בדיוק על סוציאל-דמוקרטיא.

את דבריו השארתי כמו שהם, על אף שלדעתי כדאי להכניס חלוקה לפסקאות, ואולי גם לשנות סימני פיסוק פה ושם. אני גם לא בטוח שהמילה "יהודית" שייכת להקשר זה, אבל אפשר ורצוי להתווכח על כך. הנה הדברים:

מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד.

מה דעתכן/ם?

חנוך מרמרי

כבר כמה וכמה ימים שמסתובבות השמועות שלאף גוף רשמי אסור לאשר או להכחיש. שלשום כתב חנוך מרמרי, דמות ותיקה ורבת-זכויות בעיתונות העברית, טור באתר העין השביעית של המכון הישׂראלי לדמוקרטיה, תחת הכותרת רחשים ברשת. ברצוני להתייחס לכמה מדבריו.

קל מאוד להוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט (אצלנו הולכים בדרך כלל גורמי הביטחון), משכנעים אותו (ללא קושי, לרוב), והנה צו. בעיה גדולה הרבה יותר היא כיצד להפיץ צו כזה. לאיזו רשימת תפוצה הוא מיועד? לעיתונים גדולים בלבד? לאתרי חדשות ומידע? לכל אתר בישראל? לכל בלוגר? לכל טוקבקיסט? הנה מתברר כי יותר משקל להשיג צו איסור פרסום, קל לצו איסור פרסום להפוך למסמך חסר ערך.

האמנם? להערכתי, רוב רובו של הציבור בארץ אינו יודע דבר על הפרשיה, ולא שמע עליה כלום. נכון שמי שרוצה לדעת את הפרטים שנפוצים בינתיים יכול למצוא אותם בקלות יחסית באמצעות חיפושׂ גוגל פשוט. אבל כדי לדעת אילו מילים להזין בגוגל, צריך לדעת משהו על הפרשה. ומאין נדע אם עוד לא כתוב ב-ynet? אחד מאלף יודע. שאר ה-999 לא רק שאינם יודעים מה לחפשׂ, הם אפילו לא יודעים שצריך.

אבל דבריו של מרמרי מעלים שאלה חשובה יותר. על מי חל צו איסור פרסום? כשאתה עורך עיתון בדפוס, ערוץ חדשות ברדיו או בטלוויזיא, המצב ברור. מישהו (מי?) מביא לידיעתך את הצו באופן רשמי, ומרגע זה אתה מחוייב. אבל מה יעשׂה בלוגר שנפל לידיו מידע כזה? נכון לעכשיו, הידיעה המקורית של יוסי כץ עדיין מופיעה כאן בבלוג. איש לא הביא לידיעתי את הצו האוסר את פרסומה (שהרי אילו הביא, הייתי מסיר). אבל יותר מזה – מעשׂית, אני אפילו לא יודע שקיים צו כזה. אני רק מסיק זאת מכך שמצד אחד מסתובבת ידיעה עסיסית ביותר, מצד שני כל אמצעי התקשורת הראשיים שותקים לגביה.

בשלב מסוים, בתגובות, העיר לי אחד הקוראים שבעצם אני עובר על צו-איסור-פרסום. עובדתית, הוא לא דייק, שכן הצו תקף רק לגבי מי שנמסר לו, ולי כאמור לא נמסר. אבל מחשבות מפחידות החלו לעלות. אולי בכל זאת כדאי להוריד? הרי יש מן הסתם נימוק מבצעי להשתקה. אולי אני פוגע במאמצי החקירה?

עיניכן/ם הרואות, שהמידע עדיין במקומו. שתי סיבות לכך. הראשונה, כפי שציין מרמרי במאמרו, שתי הקהילות המדוברות (זו שממנה הגיע הרוצח וזו שאליה השתייכו קרבנותיו) כבר יודעות את כל הפרטים שאני מפרסם, עוד לפני שפרסמתי אותן. הטור שלי כאן לא ישמש הזהרה לאף אחד. כל מי שצריך להזהר יודע על כך כבר מזמן.

הסיבה השניה, חשובה ועמוקה יותר: צנזורא היא רעה חולה. היא מונעת מאור השמש לבוא ולטהר שחיתויות, ומאפשרת לעוולות ונבלים להתרבות בחושך. ובכל זאת, לעתים זו רעה הכרחית. אפילו אני מכיר בכך. אבל אילו הורדתי את הידיעה מרצוני, הרי שהייתי מפעיל על עצמי צנזורא מתוך ניחוש כוונותיו של הצנזור. דיכוי עצמי מרצון. כך נוצרים ומתבססים משטרים אפלים באמת.

pic: christophermattix

[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]

אירוניא, מיוונית ???????? – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.

פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.

אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.

אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:

– היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
– מצוין, פשוט מצוין (i)

– בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
– מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)

– שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
– אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א)

איור: דניאל מורגנשטרן

אחד ההישׂגים המרשימים ביותר של התורה (ויש לא מעט כאלה) הוא הקלילות והנחרצות בה נקבעים בפסוק אחד טיבו ומעמדו של אלהים. ראשית, נקבע הזמן – בראשית. תחילת הזמן. לפני כן לא היה כלום – חוץ מאלהים עצמו, שכן כבר בראשית הוא קיים. ולא רק קיים, אלא גם בורא. שׂחקן יחיד ורב עוצמה. שנית, בלי הסבר או תירוץ, מגושר הפער בין יחיד לרבים. שמו – אלהים, ברבים. הפועל המיוחס לו – ביחיד. יחיד – ולא יחידה, ללמדנו שאלהים הוא הוא, ולא היא. ומתחת לכל זה מסתתרת עוד שאלה אחת, שהכתוב מקפיד שלא להיפנות אליה ולו לרגע: אלהים, מי הוא ומה הוא בכל זה?

כדי להתחיל לדון בשאלה זו, ודוקא ברוח האפכא מסתברא, בחרתי להביא מדבריו של ריצ'רד דוקינס – אולי המיסיונר האתאיסט המוכר והמשפיע כיום בעולם – מתוך ספר ששמו (בתרגומו העברי) כשם טור זה ממש: יש אלוהים?

המתמטיקאי הצרפתי הדגול בְּלֵז פַּסקָל העלה את הסברה שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים הם גדולים מאד, יש אסימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כי אם הצדק אתכם, יש שסיכוי שתזכו באושר לנצח-נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם, תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה שום דבר. על פני ההחלטה היא ברורה: הַאֲמינוּ באלוהים. (עמ' 155)

ריצ'רד דוקינס

כנגד ההימור של פסקל משיב דוקינס כמה תשובות הגיוניות למדי. ראשית, אם אלהים אכן כל-יודע, האם לא יבחין בתרמית? האם יעדיף רמאי המעמיד פני מאמין על פני ספקן נאמן לאמת? שנית, כיצד אפשר להחליט להאמין? או שמאמינים, או שלא. מה עניין החלטה לכאן? שלישית, מה אם יש אלהים, אבל לא זה שחשבנו שיש? מה אם במקום יהוה יושב שם דוקא בעל, והוא קנאי, נוקם ונוטר לא פחות מיריבו המקראי? ומה אם תתאמת הבדיחה הנושנה, ויתברר ש-God is indeed black, and she is mighty pissed?

אבל, כך דוקינס, הגדרת ההימור שגויה מעיקרה. הסיבה לכך היא הסיכויים לכך שאלהים אינו קיים אינם "גדולים מאד", אלא כבירים, עצומים, מרקיעי שחקים ויורדי תהומות. למעשׂה, הפרק המרכזי בספר זכה לכותרת: מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים, לא פחות. הסיבה לכך מתייחסת בדיוק לשאלה עליה מחפה הפסוק הפותח, המבריק, של התורה: איך הגיע אלהים לעמדה בה הוא נמצא לפני הזמן, בעמדה לברוא הכל? או במילותיו של דוקינס:

אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבו בפני האינטלקט האנושי במרוצת המאות היה להסביר איך נוצרת מראית-העין של תיכנון מורכב, מסובך ובלתי-סביר של היקום.
מטבע הדברים הפיתוי הוא לייחס את מראית-העין של תיכנון לתיכנון בפועל, ממש. […]
הפיתוי הוא שקרי, משום השהערת המתכנן מעלה מייד את הבעיה הגדולה יותר – מי תיכנן את המתכנן. הבעיה שפתחנו בה מלכתחילה היתה איך להסביר אי-סבירות סטטיסטית. מובן מאליו שאין שום פיתרון בכך שקובעים את קיומו של משהו שהוא עוד יותר לא-סביר.
דרווין ויורשיו הראו איך יצורים חיים, על אי-ההסתברות הסטטיסטית המדהימה שלהם ומראית-העין של היותם מתוכננים, התפתחו באופן איטי ומדורג מהתחלות פשוטות. אנו יכולים לומר עתה בביטחה כי האשליה של תיכנון ביצורים חיים אינה אלא זאת – אשליה.
אין ברשותנו [הסבר] מקביל לפיזיקה. תיאוריה של מולטי-יקום מסוג כלשהו יכולה באופן עקרוני לעשׂות למען הפיזיקה אותה מלאכת הסבר שעושׂה הדרוויניזם למען הביולוגיה. על פניו, הסבר מסוג זה הוא פחות מספק מהגירסה הביולוגית של דרוויניזם, משום שהוא דורש מן המזל דרישות גדולות יותר. אבל העיקרון האנתרופי מקנה לנו את הזכות להניח שקיים הרבה מזל, הרבה יותר מכפי שהאינטואיציה האנושית שלנו חשה בנוח במחיצתו. (עמ' 232-233).

כלומר, חזרנו לשאלה ששאלה אותי לפני שנים ספורות חברה לגן של בתי: מי הוליד את אלהים? למותר לציין ששאלה זו מהווה מטרד ידוע לתיאולוגים, ושאין לה תשובה המניחה את הדעת. אלא שגם הדרוויניזם אינו חסין בפני אותה שאלה עצמה. נניח שהאבולוציא מסבירה כיצד התפתחו החיים בהדרגה, על פני זמן ארוך ביותר. אם נוציא ישות בוראת מן התמונה, כיצד נסביר את האופן בו נוצרו התנאים להיווצרות החיים? התשובה של דוקינס היא ססטיסטית.

מדענים נזקקים כאן לקסם שבמספרים גדולים מאוד. על-פי ההערכה, יש בגלקסיה שלנו בין מיליארד אחד ל-30 מיליארד כוכבי לכת, ויש בערך 100 מיליארד גלקסיות ביקום. אם נשמיט כמה אפסים למען הזהירות, אפשר לדבר על מיליארד מיליארדים של כוכבי לכת ביקום, בהערכה שמרנית. נניח שתחילת החיים, ההופעה הספונטנית של משהו השקול לדנ"א, היא באמת מאורע בלתי-סבור במידה מהממת. נניח שהוא עד כדי כך לא סביר, שהוא עשׂוי להתרחש רק באחד למיליארד כוכבי לכת. מוסד שמקציב מענקים היה צוחק בפרצופו של כל כימאי שהיה מודה כי הסיכויים להצלחת המחקר המתואר בבקשת המענק הם אחד למאה [לזה אני ערב אישית, א.א.]. וכאן אנחנו מדברים על סיכויים של אחד למיליארד. ובכל זאת… גם כשהסיכויים האלה קטנים עד כדי גיחוך, עדיין ההסתברות היא שחיים אכן התחילו על מיליארד כוכבי לכת – שכדור הארץ הוא כמובן אחד מהם.

בקיצור, גם הדברים הבלתי-סבירים ביותר עשׂויים לקרות, כאשר נחזור על הניסוי שוב, ושוב, ושוב-ושוב-ושוב – מיליארד פעמים מיליארד פעמים. אלא שכפי שדוקינס מודה בעצמו, מה שעובד נהדר בביולוגיא, עובד טוב פחות בפיזיקא. אם קיים יקום אחד, והוא החל, כפי שנהוג להניח, במפץ הגדול, הרי שאנו נתקעים שוב עם אותה שאלה בדיוק אותה מפנה דוקינס נגד אלוהים: מה היה לפני המפץ הגדול? הסיכוי שקודם לא היה כלום, ואז פתאום מפץ גדול, ואז פתאום יקום, דומה בערך לסיכוי שיש אלהים וזהו.

מי אני ומה שמי?

כדי להתמודד עם הקשיים שמעלה שאלה זו מביא דוקינס תאוריות נוספות מתחום הפיזיקא (עמ' 214-218). סברה אחת גורסת שאין יקום אחד בעולם, אלא דוקא מספר עצום של יקומים מקבילים, הצפים זה לצד זה במעין יקום-על (megaverse, multiverse). אנחנו פשוט נמצאים באחד מאותם יקומים, המקיימים תנאים נוחים להיווצרות חיים והתפתחותם האבולוציונית. אבל אם כך, הרי שריבוי היקומים (ובכל אחד מיליארד מיליארדים כוכבי לכת?) מעניק לאלהים את ה"קסם שבמספרים גדולים מאד" – אותו כלי רטורי בו השתמש דוקינס כדי לאשר את האבולוציא ולסתור את הבריאתנות. בתוך יקום-על כזה, ההסתברות לאלהים הופכת לאפשרית למדי.

סברה אחרת תוקפת את שאלת "מה לפני" באופן ישיר יותר, ומניחה שכשם שהיקום שלנו מתרחב, כך הוא צפוי יום אחד להגיע לשׂיא, ואז יחזור להתכווץ. בתוך זמן קצר של עוד אי-אילו מיליארדי שנים (כמה? לא נלך לרב…) צפוי היקום להגיע לקצה השני של ה-big bang, הלא הוא ה-big crunch.

[…] הזמן והחלל שלנו אכן החלו עם המפץ הגדול שלנו, אבל זה היה רק האחרון בסידרה ארוכה של מפצים גדולים, שכל אחד מהם אותחל על-ידי מעיכה גדולה שהביאה לקיצו את היקום הקודם בסידרה. איש אינו מבין מה מתרחש בנקודות סינגולריות כגון זו של המפץ הגדול, לכן מתקבל על הדעת שהחוקים והקבועים מתאפסים ומקבלים ערכים חדשים בכל פעם (עמ' 216).

אני לא מתיימר להבין בפיזיקא. אפילו דוקינס אינו יותר מאשר קורא משׂכיל בתחום זה. אבל הפסקא המצוטטת לעיל היא, בעיני, חלום רטוב של כל מי שמבקש להוכיח את קיומו של אלהים, או לכל הפחות להפריך את הטענות שקיומו של אלהים אינו סביר. אם לפני המפץ הגדול "שלנו" היתה גם מעיכה גדולה, שבה התרכזו לנקודה אחת 20 מיליארד שנות יקום קודם (נקרא לנקודה זו "אלהים"), ואם גדול המיסיונרים של האתאיזם טוען בפירוש ש"איש אינו מבין" מה קרה בנקודות אלה, איזה יתרון יש לשיטה שלו על הפסוק האחד, החד והמדויק בבראשית א א?

אז לא, אין לי תשובה לשאלה אם יש אלהים. למעשׂה, אני רוחש חוסר אמון בסיסי לכל מי שטוען שיש לו תשובה לשאלה כזו, בין אם הוא מתהדר בזקן ופיאות, בין אם הוא אוחז בקתדרא מכובדת באוקספורד. מצד שני, אני גם לא חושב שזו השאלה החשובה. נניח שבכל זאת יש אלהים; מה אז?