כף זכות

בתגובות לטור על הנבלים ברשות התורה התגלתה מידה טובה. שניים מן המגיבים, איתי כוחיי וטל ירון, התעקשו ללמד סנגוריא במקרה בו אני נקטתי צד באופן חד-משמעי ותקיף. מסתבר שזכו שניהם לקיים את דבר יהושע בן-פרחיה: והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו). עוד יותר מזה זכו לקיים את דברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן רפב):

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה

אז כבוד השופט משה דרורי ודאי אינו רשע גמור כמובן. אפילו אני יכול לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו. לפיכך:

מי שרוצה יכול להאמין שכבוד השופט המחוזי לא הושפע ממעמדו הרם של אבי-הנאשם, ואף לא מסמכותם של הרב הספרדי הראשי ושל יו"ר ש"ס, שכתבו מכתבי המלצה על הנאשם. כדי לכסות לגמרי את כל הבסיסים, אני גם מקוה שהשניים דוקא מכירים היטב את הבחור איתמר ביטון, ולא רק את אביו, כפי שנרמז פה ושם.
אפשר להוסיף ולהאמין שאותו פן בפסיקתו של משה דרורי שאני מפרש כגזעני, הוא לחלוטין ולגמרי מהזן אוהב-האדם. הוא מתובל מן הסתם בהתנשׂאות, המושפעת לא מעט ממעמדו הרם, בו הוא מורגל. אבל אפשר להאמין שהשופט משה דרורי ראה כאן מקרה בו חשב באמת ובתמים שהוא יכול לתקן קצת את העולם, אם רק יפגין חשיבה פרשנית מקורית, מחוץ לקופסא.

קשה, אבל גם אם נאמין בכל אלה, עדיין צוחק הגורל האכזר אל מול פני פסק-הדין. אך לאור המציאות האכזרית חלפה לה הקתרזיס של סעיפים 41 ו-528, ופנתה את מקומה לדראמה מכעיסה ומעוררת רחמים כאחד. גיורה של נ' הרי נשלל בינתיים. ריבונו של עולם.

הקתרזיס של כבוד השופט נובעת מאותו מאורע מכונן בחייה של נ', בו התקבלה סופית לחברה הישׂראלית. בינתיים הוחרמה ממנה יהדותה. דומני שלו שאלנו כעת את משה דרורי האם לדעתו, ולאור ביטול הגיור שלה, עדיין מרגישה נ' כחלק בלתי-נפרד של החברה הישׂראלית, היה משיב בשלילה. ואם כך, הרי שפסק-הדין שלו כבר איננו תקף. יתכבד נא השופט ויודיע זאת לחברות/י בית-המשפט העליון במהלך הדיון ביום שני.

וכיוון שמצוה גוררת מצוה, יפה יעשׂה כבוד השופט אם יצרף לתשובתו גם גם תמיכה פומבית ופעילה בבית-דין של הרב דרוקמן, בשאלות גיור. יגדיל לעשׂות אם יקרא לבית-המשפט העליון להתערב בנדון, ולהשיב לנ' את יהדותה. 

אנטישמיות חדשה – בלוג חי

נסיון ראשון ב-live blogging, וכנראה בדרך היחידה שאפשר: in medias res. (ותזכורת חשובה: הדברים המובאים לעיל אינם שלי, אלא של הדוברים/ות).

*** *** ***

על הבמה: א.ב. יהושע, בנסיון לחשׂוף את שורשי האנטישמיות.
המשׂימה הראשונית היא להבין מדוע קיימת אנטישמיות. לעצתו של גרשון שולם, עוד ב-44, יש לגשת לעניין בלי בכיינות ובלי התרברבות. הנחת יסוד של יהושע: יש משהו בסיסי ביהדות המעודד הן אנטישמיות, הן פילושמיות. לב העניין בחיבור של דת ועם. החיבור הזה יוצא דופן בעומקו, מן מבחינת המחשבה הן מבחינת הזמן לארכו היא נמשכת. מבחינה היסטורית, מקור התופעה בגלות בבל.

להמשיך לקרוא

האופנן

יש משהו חיובי ברכיבה על אופניים. מצד אחד – בריא. מצד שני – לא מזהם. מצד שלישי – נוח וזול (כל עוד לא גונבים אותם), ביחוד באזורים שטוחים. ויש עוד משהו, שקשה לי לשׂים עליו אצבע בדיוק, אבל הריח שלו עומד באויר – רוכבי/ות אופניים איכשהו מתבררות/ים גם כ(א)נשים נחמדים/ות. אחד כזה הוא איתמר כהן, האופנן.

בכבודו ובעצמו

בכבודו ובעצמו

למי שלא מכיר/ה איתמר הוא פעיל חברתי, חבר בתנועה הירוקה (ואף התמודד בבחירות המקדימות האחרונות), ובלוגר פעיל ביותר בדה-מרקר קפה. במסגרת הפעילות שלו, היתה לאופנן השפעה לא קטנה עלי. למשל, הוא שהפנה את תשׂומת לבי לראשונה לתנועה הירוקה. למשל, התכנית הסודית שלו למלחמה בשחיתות היא ששכנעה אותי להתפקד למפלגה. המלחמה שלו באחים עופר (למשל פה) היא מקור השראה לחזון ולאומץ ציבורי. ואפילו החתונה שלו היתה דוגמא ומופת.

חוץ מזה, הוא מנהל רשימת דיוור ובה עדכונים חשובים, רוח טובה והרבה הומור. (מי שרוצה להצטרף מוזמנת לשלוח דוא"ל: hon.shilton –@– gmail.com). היום הגיע אלי עדכון משעשע במיוחד, שהוביל לכתיבת הטור הזה. להלן ציטוטים נבחרים; את ההמשך תוכלו לקרוא כאן.

***

טאוטולוגיה. "כמו הרבה קרחים, לא היו לו שערות על הראש."
("כל החיים לפניו" / אמיל אז'אר, עמ' 133).

תאולוגיה. "לפעמים אלוהים מתנהג כמו ז'ול ורן עם אלצהיימר"
("משה חוואטו והעורב" / קובי אוז, עמ' 54).

לוגיקה. "יש אצלנו פתגם שאומר: מה שקרה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית."
("הטרילוגיה הניו יורקית" / פול אוסטר, עמ' 136).

ריאליטי. "זאת מזימה של הקפיטליזם להגיד שהצרכן שולט בשוק. לי יש גישה תיאורטית שלא נוסתה מעולם אז אי אפשר להגיד אם היא צודקת או לא. הגישה אומרת שאנשים רוצים מה שאומרים להם שהם רוצים. כל מערך השוק נבנה על ההנחה הזאת, החל מפרסומות וכלה באמנות. כשאדם נמצא במערך מתמיד של גירויים שיש בהם הורדה של האנרגיה האינטלקטואלית שהוא משקיע, אז אי אפשר למדוד מה ואיך הוא היה צורך אלמלא כך. הצמצום האינטלקטואלי הזה גורם לצופים לצרוך מוצרים גסים שלא מחייבים אותם לחשוב. אם משתעבדים לסיטקום נחות לא עומדים בתור לספרים של דיקנס, שזה היה הסטנדרט במאה ה-19." (שמעון אדף בראיון של למוסף "הארץ", 2.11.01).

אריאל אטיאס, שומע?
"והארץ לא תימכר לצמיתות"
(ויקרא, כה', כג' / אלמוני)
למי שלא הבין – שר הבינוי והשיכון מטעם ש"ס, אריאל אטיאס, משתף פעולה עם התכנית להפריט את קרקעות המדינה.

***

וחוץ מזה, מימד והתנועה הירוקה חייבות לרוץ ביחד!

הזוית הישרה

אחר צהריים של דמוקרטיא. הר הכרמל, בניין מדרגה, חדר 1007. אולם של 250+ מושבים, אולי אפילו 100 מאוכלסים. צעירות וצעירים בני 3 שׂפות ויותר דתות בחדר אחד. על שולחנות בפינה תקרובת מכל טוב מאפים, פירות, חטיפים ושתיה קלה. אלכוהול לא הגישו. קהילה.

דן קופר - הזוית הישרה

דן קופר - הזוית הישרה

הסיבה לשמה התכנסנו: חניכת תא פוליטי בקמפוס – "הזוית הישרה". ראשון עלה ודיבר דן קופר, היו"ר הממונה הראשון של התא, ששטח את הרקע ההיסטורי: בשנתיים האחרונות לא התקיימו בחירות דמוקרטיות לאגודת הסטודנטים, ונמאס. בהמשך הבטיח להוביל את התא בשקיפות וביושר, תוך דאגה לזכויות הציבור והאזנה לדבריו, ובמטרה ברורה לגשר על הפער בין הציבור העברי לערבי בקמפוס. נושׂא זה זכה להתייחסות מיוחדת בפי ליהי יונה, חברה מייסדת בתא. אהבתי במיוחד את הרעיון למלגות לשׂטודנטיות/ים ערביות/ים שילמדו ערבית בקבוצות פתוחות. יכולת תקשורת מבחינת השׂפה חיונית כדי לשמור על היציבות.

בין המושבים הגדילו המארגנות/ים לעשׂות, והקרינו אתנחתות קומיות מעל גבי המחשב. הומר סימפסון מותקף על-ידי מק'קיין עם מוסר בחירות איראני, וראש הממשלה מתמקח על תנאי העבודה שלו בחמישייה הקאמרית. ככה זה כשעובדים על חוזה אישי, בלי איגוד.

אח"כ עליתי גם אני לאמר כמה מילים. בעיקר על החיוניות של קיום הבחירות, והצורך לראות באחוז ההצבעה אמדן הציבור להצלחת האגודה לעניין. בבחירות בשנה הבאה יהיה ב"ה מעניין מאד. עוד הצעתי לכל תא פוליטי אחר שיהיה מעוניין בכך לפנות אלי ליעוץ לפני הבחירות הבאות. אעשׂה זאת ברצון ובשׂמחה.

לדֶמוס של הדמוקרטיא היו שני מובנים. האחד – הציבור כולו. כלל האזרחים בעלי זכות ההצבעה (כולל הומואים, לא כולל נשים, עבדים וגֵרים). השני – הקהילות המקומיות. כפרים ושכונות היתה חרושה אטיקא לארכה ולרחבה, וכל אחד/ת יחידה דמוקרטית בפני עצמה. זה היה הבסיס עליו הוכשר חבר האזרחים לנהל את ענייני הציבור באמצעות דמוקרטיא ישירה במשך 200 שנה ברציפות.

ולא לשכוח לבוא לעזור למאיה ב-23.

נציגה ליום אחד - החוג לפסיכולוגיא

מדינה אחת

האמריקאים לוחצים, הפוליטיקאים מתנערים, המפגינים מוחים ברחובות נגד הכיבוש. רק נפרק את ההתנחלויות, וכבר יהיה שלום. שתי מדינות לשני עמים, נכון? פעם הייתי בטוח בכך במאה אחוז; היום כבר הרבה פחות.

כשכתבתי  על פרשת "בהעלתך" עמד ברקע טור אחר, של נדב פרץ, שקראתי לפני חצי שנה, ואינו מרפה ממני מאז. בטור "מדינה דו-לאומית – כי אין ברירה" שוטח נדב שורה של נימוקים כבדי משקל לכך שהזמן לחזון "שתי מדינות לשני עמים" חלף עבר. אם אנו חפצים להמשיך לשׂרוד בארץ מעבר לעוד דור או שניים, כדאי שנתחיל לחשוב כיצד מתקדמים לכיוון של מדינה אחד בין הים לירדן, בה יחיו עברים וערבים בשוויון אזרחי גמור. בעודי תוהה כיצד לצקת את חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ לחזון המדינה הדו-לאומית, נחתה בתיבת הדוא"ל שלי התראה על טור של "סוכן זוטר, מקסימום לבלר", באותה רוח ממש. את המסקנות של נדב ושל מרמיט (הסוכן) אני מציע לכן לקרוא בעצמכן. בעצם, לא מציע. ממליץ בחום רב ובתחושת דחיפות. להלן תקציר שבתקציר, ועוד מעט משלי.

הישר מהטור של נדב

הישר מהטור של נדב

נוסחת שתי המדינות מחייבת פירוק המוני של התנחלויות. הדיבורים על חילופי שטחים וכו' הם סוג של אחיזת עיניים. במשך שלושה עשׂורים נבנו ההתנחלויות בשומרון וביהודה לפי הגיון גיאוגרפי פשוט, כך שתשלוטנה על צירי התנועה המרכזיים בשטח. לא מדובר בסוד. המתנחלים דיברו ומדברים על כך בגלוי זה זמן רב. המפה לשׂמאלכן ממחישה היטב במה מדובר. אם נשאיר את אריאל ואת מעלה אדומים בתחום ישׂראל, שום חומה שבעולם לא תמנע חיכוך עז מידי יום ביומו. (האמת? גם אם נוותר החיכוך בעינו יעמוד).

ומה על כל המתנחלים שגרים מחוץ לגושים שיוחלפו? התשובה הסמולנית המקובלת היא "נפנה אותם!" (לרוב מלווה בניצוץ של שׂנאה ושׂמחה לאיד). האמנם? במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שחלק מהציבור העברי בשטחים אכן יתפנה מרצונו חזרה למדינת ישׂראל. אבל מה עם החלק האחר?

לדעתי, מי שסבור שסיפור ההתנתקות מרצועת עזה יחזור על עצמו – טועה ומטעה. ההתנתקות עברה בשקט מופתי (יחסי, הכל יחסי), כיון שמנהיגי הציבור הכתום הורו לשמור על איפוק. להבנתי, הם עשׂו כן כלקח, ואולי גם ככפרה, בעקבות רצח רבין. והתגובה הזו היתה חד-פעמית. נסיון לפנות התנחלויות בכח יתקל בפעם הבאה באלימות קיצונית מן הצד השני. אלימות שתגלוש לפסים של מלחמת אזרחים ממש. ולפני שנמשיך הלאה, אני מציע לחשוב דקה או שתיים בשקט על חלקו של הציבור הכתום ביחידות הלוחמות של צה"ל. ואז עוד דקה או שתיים על מלחמת האזרחים שהתנהלה בתוך ירושלם, בזמן שוספסיאנוס וטיטוס צפו במתרחש מבחוץ ולא האמינו למראה עיניהם. התוצאה – שוב, לדעתי – תהיה זהה. חרבן הבית. לא פחות.

אז מה עושׂים? פתרון אפשרי אחד הוא להניח למתנחלים להשאר בבתיהם, ולהפוך לאזרחים במדינת פלשׂתין. כך תיווצר תמונת ראי, לפיה המדינה היהודית והדמוקרטית מקיימת זכויות שוות למיעוט הלאומי הערבי, והמדינה הפלשׂתינית הדמוקרטית (על כך יש להתעקש בכל הסכם שלום!) תקיים אותן זכויות ממש לציבור העברי שלה. פתרון כזה ימנע עוד סיבוב של מלחמות היהודים, אבל ברור שהוא כרוך בהרבה מאד קשיים ובעיות.

מצד שני, אם כבר גרים שני העמים יחד באותה ארץ, מדוע להסתבך בשתי מדינות קטנות ומשולבות זו בזו גיאוגרפית וכלכלית, כשאפשר להתמודד במסגרת מדינה אחת? אין ספק שכינון מדינה דו-לאומית בין הים לירדן הוא אתגר עצום, מהגדולים שלקחה על עצמה איזושהי חברה באיזשהו זמן. אלא שלאור המציאות, נראה לי שהסיכוי לכך אינו נמוך יותר מהסיכוי לשכנע את הציבור העברי בשטחים להסכים לפרק את ההתנחלויות ולהתפנות מרצון. ובכל מקרה, דוקא מן הכתומים למדנו:  עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

למה לי פוליטיקא עכשיו

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה – שנת השמיטה הבאה – תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~

מע"מ על פירות וירקות?!

במסגרת התקציב הבא רוצה הממשלה להחיל את מס ערך מוסף על פירות וירקות. דיון מורכב בעד ונגד כבר מתחולל, אם כי בחוגים מצומצמים בהרבה מאלה שהמס יחול עליהם – על כולנו. חובה להרחיב את הדיון!

עכשיו ב-16% יותר יקר

מעכשיו ב-15.5% יותר יקר?

צדדים רבים יש לדיון. יש הטוענות שהמס אינו מחולק נכון, כיון שהוא יפגע בעניים ובעשירים באותה מידה (בעוד שראוי לחוס על העניים ולמסות יותר את העשירים).

יש הטוענים שהמס נועד לחסל נקודת כח של הלובי החקלאי, ולהשוות את המס במדינה לצורך התנהלות יעילה יותר בתחום גביית המסים.

יש הטוענות שבסך הכל מדובר ב"עז", שמטרתה להעסיק את השׂמאל החברתי בזמן שהתקציב, וביחוד חוק ההסדרים, נוגסים בשקט בצדדים אחרים של מה שנותר ממדינת הרווחה.

ויש אנשים, כמוני, שסבורים שאלו עניינים משניים, לעומת שאלה חשובה בהרבה: אם כבר החלטנו להעלות מס על מוצרי צריכה יומיומיים, מדוע לעשׂות זאת דוקא עם אלו הבריאים ביותר? מדוע לא למסות סוכרים ושומנים? הרעיון להכביד את העול הכלכלי דוקא על אותו פלח באוכלוסיא המנסה לשמור על תזונה נבונה נע לטעמי על הגבול בין איוולת לפשע.

אז מה אפשר לעשׂות? להתארגן! בשלב הראשון, הצטרפנה לציבור העונות על הסקר של טל גלילי, שם יש עוד קישורים רבים לדיון. בשלב שני (והבלוג של טל הוא נקודת מוצא נהדרת לכך), תוכלו להצטרף לפעילות – ברשת ומחוץ לה – שמטרתה לבטל את הגזירה המסויימת הזו.

מימ"ד והתנועה הירוקה – התאחדנה!

כבר זמן מה שאני רוצה להתפקד לאיזו מפלגה. נכון, המצב הפוליטי אינו מעורר חשק רב להצטרף למערכת הקיימת, ובכלל אינני חסיד של משטר הנציגים. ובכל זאת, העקשנות של איתמר כהן (האופנן) ושל ד"ר איתי אשר (ממקימי עבודה שחורה) שכנעו אותי שאין מנוס. מי שרוצה להשפיע, ולא רק להוציא קיטור, חייב/ת להתפקד למפלגה! אבל איזו?

הרב מיכאל מלכיאור

הרב מיכאל מלכיאור

תשובה טובה סיפקו לי הבחירות האחרונות. לשׂמחתי הגדולה, שתי תנועות חיוביות ורציניות החליטו לשתף פעולה ולרוץ יחד – התנועה הירוקה ומימ"ד. ברגע ששמעתי על החיבור המרתק הזה, הבנתי שנמצא לי בית פוליטי.

מצד מימ"ד מגיע הקשר היהודי, הדתי, שלדעתי המהפכה המיוחלת לא תתקדם אפילו מילימטר בלעדיו. מצד שני, התנועה הירוקה, שלא רק אֲמוּנָה על מחשבה לטווח הבינוני ואפילו הרחוק (אחת התכונות החיוביות והמרעננות של הארגונים הירוקים באופן כללי), אלא גם נהנית מפריסה מרשימה של פעילי שטח, מדמוקרטיא פנימית ומשקיפות. בקיצור, חיבור המייצג את הדרך שבחרתי ללכת בה בבלוג זה, ובעל ערך מוסף משלו.

אלא מה? עוד לפני הבחירות, בבואי להתפקד לתנועה המאוחדת, שזכתה בינתיים לכינוי החיבה  תי"מ, התבשׂרתי שבעצם אי-אפשר לעשׂות כן. עלי להתפקד למימד או לתנועה הירוקה. תנועה מאוחדת אין. והנה מתברר שלא התקדמתי הרבה מאז סוף הפסקא הראשונה. חייבים להתפקד למפלגה! אבל איזו?

ערן בן ימיני

ערן בן ימיני

בינתיים היו בחירות, והחיבור הנ"ל, נכון וראוי ככל שהוא, נחל כשלון כואב בדרך לקלפי. הסיבות לכך נדונו כבר בהרחבה במקומות שונים, ולא אחזור עליהן כאן. אסתפק בכך שלדעתי יש לתנועה המאוחדת סיכוי מצויין להכנס לכנסת הבאה, בתנאי שתתחיל לפעול במלוא המרץ לקראת הבחירות הבאות כבר עכשיו.

והשלב הראשון בפעולה הנמרצת צריך להיות מימוש של האיחוד – הקמה של תנועה אחת!

מדוע הדחיפות, ומדוע דוקא צעד זה? אחת הקלישאות החבוטות של משטר הנציגים היא שמערכת בחירות מתחילה ברגע שמסתיימת ספירת הקולות של מערכת הבחירות הקודמת. הדבר נכון שבעתיים כאשר המפלגה המתמודדת אינה נהנית מתמיכה של מוסדות שלטון או של בעלי-הון גדולים. פוליטיקא מלמטה – grassroots politics – היא דבר נפלא, אבל נדרש זמן כדי לבנות אותה. גם לקראת הבחירות הבאות סביר שתצוץ איזו מלחמה, שיופצץ איזה כור גרעיני, או כל תעלול אחר שקברניטי המדינה השיכורים יעוללו כדי להסיט את סדר היום הציבורי מהבעיות הבוערות באמת. כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מול אותה שוקת שבורה, צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו!

ומדוע כל כך חשוב האיחוד? משום שכל אחת מהתנועות כשלעצמה היא קוריוז נחמד, תנועה צודקת של אנשים טובים, אבל ללא סיכוי ממשי להסתער על מוקדי הכוח במדינה. אני מאמין שדוקא החיבור, רק החיבור, הוא שיכול לחולל את המהפכה האזרחית שכולנו מדברים עליה, אבל עדיין לא מצליחים להגשים.

וכן, יש כאן גם עניין אנוכי לחלוטין. הרב מלכיאור, מר בן ימיני, וכל החברות והחברים בהנהגת שתי התנועות – גם אני רוצה בית פוליטי. אני רוצה להתפקד לתנועה המאוחדת! אנא תנו לי הזדמנות.

הודעה קצרה לחיפאיות

בשבועות האחרונים עלה לאויר בלוג חדש, משמר המועצה חיפה. חיל המשמר מורכב מפעילה ושני פעילים הטורחים להגיע לישיבות מועצת העיר, ומדווחים עבור הציבור הרחב מה מתרחש שם. מומלץ מאד לחיפאיות/ים שרוצות/ים לעקוב אחר האופן בו מעוצבים ההווה והעתיד של עירנו.

דמוקרטיא במיטבה. מומלץ!

חזרה באויר!

שלום וברכה לכל הקוראות והקוראים. שוב אנחנו באויר, ואני מקוה שהפעם ללא תקלות נוספות. כרגע עדיין לא ברור מצב הטורים האחרונים. יש לקוות שהם ישוחזרו בקרוב בזכות הארכיון של גוגל, ועם קצת מזל אולי אפילו יהיה ניתן לשחזור את התגובות.

לפני שאעבור לטיפול בפרשת השבוע, המלצה:
תוך כדי שביתת החג של הבלוג קראתי קצת אנשים אחרים, ומכולם אני רוצה לציין בלוג חדש יחסית, "האדם הסביר" של נמרוד ברנע (העוזר הפרלמטרי והדובר של ח"כ אילן גילאון). אני רוצה לציין טור חשוב במיוחד על הדיון בכנסת בנוגע לשינוי שיטת התקצוב במדינה, אבל גם השאר ראוי ושווה קריאה.

חג המצות מאחרינו. Buy me beer and whiskey!

אוֹרי.