איך נסיר את המצור מעזה

רציתי לכתוב טור ובו תכנית מאורגנת, כיצד להסיר את המצור מעזה. תכנית יפה, נועזת, מתוחכמת, שתתייחס לכל הצדדים האפשריים של הסיפור. ואז קראתי את הטור הזה של סטיבן מ. וולט (ותודה לדימי ריידר). הטור של היום הוא תרגום עברי של דבריו. זווית הראיה אמריקאית כמובן, אבל ההצעה עצמה מצויינת. לתשׂומת לב הקורא ביבי נתניהו.

בחודש מאי 1967 הורתה ממשלת מצרים בהנהגת גמאל עבד א(ל)נאצר להטיל סגר על מיצרי טיראן, ובכך לחסום את הספנות הישׂראלית במפרץ עקבה. קו זה היה בגדר חציית "קו אדום" עבור ישׂראל, וצעד חשוב בהסלמת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. הנשׂיא לינדון ג'והנסון שקל לשלוח ספינות מלחמה אמריקאיות, או משט בינלאומי כלשהו, כדי לקרוא תגר על הסגר ולהוציא בכך את העוקץ מהמשבר. ובכל זאת, למרות ההבטחות שנתנה ארה"ב לישׂראל לערוב לחופש השיוט במיצרים, החליט ג'והנסון בסופו של דבר שלא לנקוט פעולה החלטית להגנת זכויות השיט של ישׂראל. ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי, וג'והנסון חשש מהסתבכות בעימות נפיץ נוסף. אז הוא התמהמה, וישׂראל בחרה בסופו של דבר לפתוח במלחמה.
אילו השתמש ג'והנסון בצי האמריקאי כדי לקרוא תגר על הסגר, יתכן שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת. מצרים לא היתה מעזה, כמובן, לצאת לקרב עם ספינות מלחמה אמריקאיות, ולנאצר היתה דרך לרדת מהעץ מבלי לאבד פאסון (הוא היה נכנע למעצמת על, לא לישׂראל). ואילו נמנעה מלחמת ששת הימים, יתכן שמירב הבעיות אתן אנו מתמודדים היום – כולל הכיבוש בגדה המערבית – לא היו מתעוררות כלל.
זכרון הכשלון ההוא גורם לי לחשוב: מדוע לא תשתמש ארה"ב בכוחה המשמעותי כדי להסיר את המצור מעזה באופן חד-צדדי? ברור שהמצור גורם לסבל אנושי בקנה מידה עצום, וגורם לארה"ב ולישׂראל להראות רע מאד בעיני שאר העולם. הוא גם לא השׂיג עד כה שום יעדים פוליטיים, כגון נצחון על חמאס. ובכל, מדוע לא תאחוז ארה"ב את השור בקרניו ותארגן משלחת סיוע הומניטרי בעצמה, ותשלח אותו לעזה בליווי הצי האמריקאי? אני מוכן להמר שנוכל בקלות לשכנע כמה בעלות ברית בנאטו להצטרף למהלך, ואם הבעיא היא כספית, אפשר לשכנע כמה חברות באיחוד האירופי, או ואולי מדינות סקנדינביות, להשתתף ולעזור. איכשהו, לא נראה לי שצה"ל ינסה לעצור אותנו, או להשתלט על אי-אילו כלי שיט.
היתרונות של פעולה כזו ברורים. שנה עברה מאז נאום קאהיר, וארה"ב נראית גם חסרת תועלת וגם צבועה. רבים בעולם הערבי והאישׂלאמי מתחילים לראות בברק אובאמה גרסה חלקלקת יותר של ג'ורג' וו. בוש. בכך שינקוט צעדים מעשׂיים להקלת הסבל הפלשׂתיני, יראה אובאמה לעולם שארה"ב אינה משועבדת לישׂראל או ללובי הפעיל שלה בארה"ב. איזו דרך טובה להוציא את האויר מההתלהמות של טרוריסטים אנטי-אמריקאיים כמו אוסאמה בן-לאדן, המאשימים אותנו תדיר באדישות לסבלם של מושׂלמים!  תמונות של חיילים בצבא ארה"ב הפורקים טונות של סחורות יועילו הרבה לתיקון תדמיתנו הבעייתית בחלק זה של העולם. זוכרים את הרכבת האווירית לברלין, או את מבצע הסיוע לאינדונסיא בעקבות הצונאמי האחרון? גמילת חסד עם הזולת מזכה בהרבה רצון טוב.
שנית, אם יקחו ארה"ב ונאטו אחריות על מבצע הסיוע, הדבר יענה במידה רבה על חששותיה הבטחוניים של ישׂראל. ממשלת ישׂראל טוענת שהסגר הכרחי כדי למנוע הברחה של כלי-נשק לעזה. לבטח, זוהי דאגה לגיטימית. אבל אם ארה"ב ובעלות-בריתה תובלנה את הסיוע, נוכל אנו לקבוע מה עולה על סיפון הספינות. ואצלנו זה לא יהיה נשק.
אבל חכו רגע: אם נביא סחורות לעזה, האם לא נחזק בכך את החמאס? לא אם נתארגן מראש כך שהן תחולקנה על-ידי סוכנויות של האו"מ או סוכנויות עצמאיות אחרות. חלק מהסחורות אכן תיפולנה בידי החמאס, אבל רובן לא. מאידך, צמצום המחסור והסבל יפגעו בתדמית החמאס כאחראית המרכזית לאספקת שירותים חברתיים.
אכן, מבצע סיוע כגון זה ידרוש מאי-אילו פקידים/ות אמריקאים/ות לנהל מגעים בדרג נמוך עם חמאס – אבל גם זו לטובה. אם ארה"ב אכן רצינית לגבי פתרון בשתי מדינות, לא יהיה מנוס ממגעים פוליטיים עם חמאס בשלב זה או אחר, וזו דרך טובה ולא מחייבת להתחיל. ואם אנחנו כבר בשווּנג, נוכל להגיד להם להתחיל לתקן את האמנה הזו שלהם, ולהפגין איזו מחווה הומניטרית משלהם, כמו שחרור החייל הישׂראלי השבוי גלעד שליט.
בקיצור, שימוש בעוצמה האמריקאית להסרת המצור יהיה נצחון לכל הצדדים. ארה"ב (ואובאמה אישית) תפגין שהיא אכן מבקשת "דף חדש" במזרח התיכון, ותתקן את הרושם שנאום קאהיר היה בסך הכל בבל"ת מסוגנן. החששות הבטחוניים של ישׂראל יזכו למענה הולם, והיא עצמה תראה גמיזה והגיונית. נתניהו יקבל סולם נוח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, שהישיבה עליו הופכת אפשרית פחות ופחות מרגע לרגע. (להסיר את המצור בעצמו זה דבר אחד; להסיר אותו לדרישת וושינגטון – דבר אחר לגמרי). וכמובן, הסבל המתמשך של האוכלוסיא בעזה יקטן באופן משמעותי, מה שיגרום לכל הצדדים להרגיש טוב יותר.
ככל שאני חושב על כך יותר, כך נראית לי אפשרות זו קורצת יותר. כך מה שצריך הוא ממשל המוכן לנקוט בפעולה נחרצת על מנת לתקן מצב שהוא ביזיון הומניטרי מצד אחד, ומצד שני מהווה איום מתמיד על השלום האיזורי. פירוש הדבר, ככל הנראה, שאין שום סיכוי שמדיניות כזו תתקבל. וכולנו יודעים/ות מדוע.

בחודש מאי 1967 הורתה ממשלת מצרים בהנהגת גמאל עבד א(ל)נאצר להטיל סגר על מיצרי טיראן, ובכך לחסום את הספנות הישׂראלית במפרץ עקבה. קו זה היה בגדר חציית "קו אדום" עבור ישׂראל, וצעד חשוב בהסלמת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. הנשׂיא לינדון ג'והנסון שקל לשלוח ספינות מלחמה אמריקאיות, או משט בינלאומי כלשהו, כדי לקרוא תגר על הסגר ולהוציא בכך את העוקץ מהמשבר. ובכל זאת, למרות ההבטחות שנתנה ארה"ב לישׂראל לערוב לחופש השייט במיצרים, החליט ג'והנסון בסופו של דבר שלא לנקוט פעולה החלטית להגנת זכויות השייט של ישׂראל. ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי, וג'והנסון חשש מהסתבכות בעימות נפיץ נוסף. אז הוא התמהמה, וישׂראל בחרה בסופו של דבר לפתוח במלחמה.

אילו השתמש ג'והנסון בצי האמריקאי כדי לקרוא תגר על הסגר, יתכן שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת. מצרים לא היתה מעזה, כמובן, לצאת לקרב נגד ספינות מלחמה אמריקאיות, ולנאצר היתה דרך לרדת מהעץ מבלי לאבד פאסון (הוא היה נכנע למעצמת על, לא לישׂראל). ואילו נמנעה מלחמת ששת הימים, יתכן שמירב הבעיות אתן אנו מתמודדים היום – כולל הכיבוש בגדה המערבית – לא היו מתעוררות כלל.

זכרון הכשלון ההוא גורם לי לחשוב: מדוע לא תשתמש ארה"ב בכוחה המשמעותי כדי להסיר את המצור מעזה באופן חד-צדדי? ברור שהמצור גורם לסבל אנושי בקנה מידה עצום, וגורם לארה"ב ולישׂראל להראות רע מאד בעיני שאר העולם. הוא גם לא השׂיג עד כה שום יעדים פוליטיים, כגון נצחון על חמאס. ובכלל, מדוע לא תאחז ארה"ב את השור בקרניו, תארגן משלחת סיוע הומניטרי בעצמה, ותשלח אותו לעזה בליווי הצי האמריקאי? אני מוכן להמר שנוכל בקלות לשכנע כמה בעלות ברית בנאטו להצטרף למהלך. ואם הבעיא היא כספית, אפשר לשכנע כמה חברות באיחוד האירופי, או ואולי מדינות סקנדינביות, להשתתף ולעזור. איכשהו, לא נראה לי שצה"ל ינסה לעצור אותנו, או להשתלט על אי-אילו כלי שיט.

היתרונות של פעולה כזו ברורים. שנה עברה מאז נאום קאהיר, וארה"ב נראית גם חסרת תועלת וגם צבועה. רבים בעולם הערבי והאישׂלאמי מתחילים לראות בברק אובאמה גרסה מהוקצעת של ג'ורג' וו. בוש. בכך שינקוט צעדים מעשׂיים להקלת הסבל הפלשׂתיני, יראה אובאמה לעולם שארה"ב אינה משועבדת לישׂראל או ללובי הפעיל שלה בארה"ב. איזו דרך טובה להוציא את האויר מההתלהמות של טרוריסטים אנטי-אמריקאיים כמו אוסאמה בן-לאדן, המאשימים אותנו תדיר באדישות לסבלם של מושׂלמים!  תמונות של חיילים בצבא ארה"ב הפורקים טונות של סחורות יועילו הרבה לתיקון תדמיתנו הבעייתית בחלק זה של העולם. זוכרים את הרכבת האווירית לברלין, או את מבצע הסיוע לאינדונזיא בעקבות הצונאמי האחרון? גמילת חסד עם הזולת מזכה בהרבה רצון טוב.

שנית, אם יקחו ארה"ב ונאטו אחריות על מבצע הסיוע, הדבר יענה במידה רבה על חששותיה הבטחוניים של ישׂראל. ממשלת ישׂראל טוענת שהסגר הכרחי כדי למנוע הברחה של כלי-נשק לעזה. לבטח, זוהי דאגה לגיטימית. אבל אם ארה"ב ובעלות-בריתה תובלנה את הסיוע, נוכל אנו לקבוע מה עולה על סיפון הספינות. ואצלנו זה לא יהיה נשק.

אבל חכו רגע: אם נביא סחורות לעזה, האם לא נחזק בכך את החמאס? לא אם נתארגן מראש כך שהן תחולקנה על-ידי סוכנויות של האו"מ או סוכנויות עצמאיות אחרות. חלק מהסחורות אכן תיפולנה בידי החמאס, אבל רובן לא. מאידך, צמצום המחסור והסבל יפגעו בתדמית החמאס כאחראית המרכזית לאספקת שירותים חברתיים.

אכן, מבצע סיוע כגון זה ידרוש מאי-אילו פקידים/ות אמריקאים/ות לנהל מגעים בדרג נמוך עם חמאס – אבל גם זו לטובה. אם ארה"ב אכן רצינית לגבי פתרון בשתי מדינות, לא יהיה מנוס ממגעים פוליטיים עם חמאס בשלב זה או אחר. זו דרך טובה ולא מחייבת להתחיל. ואם אנחנו כבר בשווּנג, נוכל להגיד להם להתחיל לתקן את האמנה הזו שלהם, ולהפגין גם מצדם איזו מחווה הומניטרית, כמו שחרור החייל הישׂראלי השבוי גלעד שליט.

בקיצור, שימוש בעוצמה האמריקאית להסרת המצור יהיה נצחון לכל הצדדים. ארה"ב (ואובאמה אישית) תפגין שהיא אכן מבקשת לפתוח דף חדש במזרח התיכון, ותתקן את הרושם שנאום קאהיר היה בסך הכל בבל"ת בעטיפה יפה. החששות הבטחוניים של ישׂראל יזכו למענה הולם, והיא עצמה תראה גמישה והגיונית. נתניהו יקבל סולם נוח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, שהישיבה עליו הופכת אפשרית פחות ופחות מרגע לרגע. (להסיר את המצור בעצמו זה דבר אחד; להסיר אותו לדרישת וושינגטון – דבר אחר לגמרי). וכמובן, הסבל המתמשך של האוכלוסיא בעזה יקטן באופן משמעותי, מה שיגרום לכל הצדדים להרגיש טוב יותר.

ככל שאני חושב על כך יותר, כך נראית לי אפשרות זו קורצת יותר. כל מה שצריך הוא ממשל המוכן לנקוט בפעולה נחרצת על מנת לתקן מצב שהוא ביזיון הומניטרי מצד אחד, ומצד שני מהווה איום מתמיד על השלום האיזורי. פירוש הדבר, ככל הנראה, שאין שום סיכוי שמדיניות כזו תתקבל. וכולנו יודעים/ות מדוע.

הערה על הסברה ודמוקרטיה ישירה

איור: סני ארזי

איור: סני ארזי

לקראת, במהלך ובעקבות פרשת המשט שמענו כמעט הכל בשאלת ההסברה. לאור עלייתו המטאורית של נושׂא ההסברה על סדר היום, הנה הערה קצרה על הקשר בין מאמצי ההסברה לבין דמוקרטיה ישירה.

עוד לפני המשט, עלתה מלפני קברניטי משׂרד ההסברה והתפוצות (יש דבר כזה) יוזמה לעירוב הציבור במאמצי ההסברה של מדינת ישׂראל, שזכתה לכינוי "קמפיין מסבירים". בפייסבוק ובבלוגוספירא נתקל הקמפיין בתגובות מזלזלות עד עוינות (ראו לדוגמא ב"חורים ברשת" של גל מור).

קל מאד לצלוף בקמפיין וברעיון העומד מאחריו, אבל אני דוקא מרוצה. הקמפיין, וביחוד מאורעות המשט, ממחישים באופן מובהק שאפילו רשויות המדינה מודות באזלת היד שלהן, ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבעיות העומדות בפני המדינה. יותר מזה, כיון שהמצב חמור באמת, לא פנו הרשויות לפתרון המקובל עליהן לכל דבר ועניין – לפנות למגזר העסקי, ולשלם הון עתק למשׂרד פרסום בינלאומי זה או אחר כדי שיטפל בבעיא בשבילן. לא. הפעם הן פנו לציבור. והציבור נענה בהמוניו.

אז כן, אפשר לבכות על נכונות הציבור לבלוע כל צפרדע שתדחוף הממשלה במורד גרונו, ולהחפז להגן גם על המדיניות האווילית ביותר, כיון שמול הגוים צריך לשמור פאסון. אבל הלקח יילמד גם יילמד. הממשלה בפשיטת רגל. הציבור נקרא לקחת אחריות. היום הסברה. מחר חינוך, בריאות, רווחה ובטחון.

אפלטון, אריק אינשטיין ועוד עניינים ב-א'

אפלטון

בין לבין, שלושה עניינים שלא ברומו של עולם. הראשון: אפלטון. בסוף השבוע האחרון פרסם הבלוגר הותיק אוֹרי קציר, בעל הבלוג "אפלטון", את רשימת 25 הבלוגים החביבים עליו לשנת 2010. וראו זה פלא: אני בינם. אז קודם כל – תודה! ושנית, אחזיר המלצה. באפלטון תמצאו רשימות בנושׂאים היסטוריים לצד עיסוק בענייני היום, רשימות שלא מפחדות לחצות את קו אלף המילים, ודיונים רהוטים ומחכימים. נסו ותהנו!

*** ******* ***

העניין השני: בשבועיים האחרונים שׂמתי לב למערכה ציבורית להענקת פרס ישׂראל לאריק אינשטיין. הדף בפייסבוק עומד בעת כתיבת שורות אלה על 7865 "לייקים". אני מניח שהמספר יגדל בהרבה. מעבר לתמיכה כללית, בקשו יוזמי המערכה מבלוגרים/ות שונים/ות לכתוב, כל אחד/ת, על סיבה יחודית מדוע יש להעניק לאריק את הפרס. הנה שלי:

אחת התכונות הבולטות של הרוק הישׂראלי, אולי של ההוויה הישׂראלית באופן כללי, היא חוסר סבלנות. מוזיקאים, נגניות וסתם בעלות/י אוזן רגישה ידעו על מה אני מדבר. בכל מקום בו אפשר, אפילו צריך, לעצור רגע, לשתוק, לבנות מתח לקראת המשך השיר, תתפרץ להקת הרוק הישׂראלית בדיוק שבריר שניה לפני הזמן. ולא שאני מצפה לתיזמון דרמטי, עוצר נשימה, בסגנון ה-Allman Brothers  או סינטרה. זו נחלת יחידי/ות סגולה. אבל המוסיקא הישׂראלית נשמעת לרוב כמו מי שממהר לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה.

כבר מזמן בא הזמן

כבר מזמן בא הזמן

אבל לא אצל אריק. בתקליטים שלו, אפילו בדיסקים המאוחרים, אלה שנתקלתי בשירים מהם ברדיו בטעות, אין ריצה ואין פספוסים. כל תו במקומו ובזמנו. ההישׂג הזה מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר בסולן, שהכלי היחיד העומד לרשותו הוא הקול. בהתחשב בכך שהקריירה שלו התבססה בעיקר על הקלטות אולפן, ואך מעט על הופעות חיות, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

אולי אם נדע לקחת את הזמן כשצריך, להגיב באופן חד ומדוייק, ולהשפיע על הכלים שסביבנו בכח האישיות הרגועה ולא בקפיצה מתמדת בראש – אולי נוכל לשפר קצת את מצבנו.

פרס ישׂראל לאריק אינשטיין – כי מזמן בא הזמן.

*** ******* ***

ולסיום – המנהג המוזר שלי לסיים מילים ב-א'. עוד בימיו הראשונים של הבלוג כתבתי טור הסבר לתופעה תחת הכותרת למה היסטוריא, כדי לחסוך לעצמי הסברים חוזרים ונשנים. בחוגים מצומצמים והזויים במיוחד הוא אפילו הפך לסוג של קלאסיקא.

לאחרונה נשאלתי שוב על כך על-ידי אחד מעמיתי כאן בקמפוס, ופתאום נוסף נדבך לתשובה. התכוונה התאונה, והשאלה הגיעה עת עיינתי שוב בספר יוסיפון. חיבור היסטורי זה, שנכתב ככל הנראה באיטליא במאה ה-10 לספירה ומספר את תולדות ישׂראל במשולב עם תולדות העמים מאז דור הפלגה ועד חורבן הבית, כתוב בעברית שבעיני היא המלבבת מכל שכבות העברית המוכרות לי. וכן, מסיימים שם מילים ב-א' כל אימת שרק אפשר.

ובאותו עניין, זה זמן שאני חושד באליעזר בן-יהודה, שהוא האחראי להחזרת המנהג לכתוב סופי מילים ב-ה'. אז שאלתי את האקדמיא ללשון העברית, וזו התשובה שקבלתי מד"ר קרן דובנוב:

אני מניחה שכוונתך למילים שאולות מן היווניות ומן הלטיניות המסתיימות ב-iya או ב-a סתם. אכן מילים אלו נכתבות בדרך כלל באל"ף בסופן בלשון חכמים (לפי תעתיק האותיות מן הלשונות האלה, אל"ף כנגד אלפא). לפיכך במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית כותבים ערכים אלו באל"ף בסופם. ואולם למעשה כבר במשנה כתוב, לדוגמה, הגמונייה, ובתלמוד הירושלמי מוצאים אנדרלמוסייה ועוד.

ובכן, שני חידושים:
(א) האיות ב-ה' הוא קדום, אף אם לא רווח. בן-יהודה לא אשם!
(ב) גם המילון ההיסטורי של האקדמיא ללשון העברית כותב סופי מילים ב-א'. אני מוזר, אבל לא לבד!

עד כאן להיום. בפעם הבאה, שוב פוליטיקא.

סדר חדש בחיפה?

סדר בשמאללפני שעה קלה חזרתי מארוע משותף לשׂמאל הלאומי, חד"ש ושלום עכשיו, בבית הקהילתי בשכונת הדר, כאן בחיפה (ראו כרזה משׂמאל). עוד ערב רגיל של פוליטיקא זעירה, "מיטינג" בעברית שלונסקאית, מסוג הארועים שפשוט אי-אפשר לשׂרוד ללא בקבוק בירה.

אני הגעתי, לא קשה לנחש, מהצד של השׂמאל הלאומי. אבל החלק המקורי של הערב הגיע לטעמי דוקא מכיוונו של ח"כ דב חנין מחד"ש. המסר שלו היה חד ופשוט: כדי לבנות שׂמאל חדש (או שׂמאל חד"ש – זו היתה ססמת הבחירות של מפלגתו בבחירות האחרונות), צריך להביא לברית משולשת, בה יחברו יחדיו: (א) השׂמאל הרדיקלי, (ב) השׂמאל הציוני, (ג) החלקים המתקדמים יותר של החברה הערבית. אלה, לדעתו, יכולים לעמוד איתן מול הימין ומול איום הפאשיזם (מילותיו הוא).

בקרב אותם חלקים בקהל שלא הגיעו מחד"ש או שׂמאלה (חיי שהוא הותקף גם משׂמאל – תאמינו או לא), שמעתי לחשושים בסגנון "על איזו פלנטה הוא חי?". ובכן, בתום החלק הרשמי של הערב נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי אותו שאלה זו בדיוק. הוא ענה שהוא חי בת"א-יפו, ושבכל זאת מדובר באותה פלנטה (גם אם לא באותה מדינה) כמו חיפה. "מה זאת אומרת?", שאלתי. ואז הזכיר לי מפגש קודם שלנו, בו ראיינתי אותו במהלך המרוץ שלו לראשות עיריית ת"א-יפו. "אתם החיפאים," אמר, "בשלים עכשיו לעשׂות מה שעשׂינו בת"א-יפו עם עיר לכולנו."

והוא צודק! בחיפה יש גרעין קשה ופעיל של השׂמאל הרדיקלי. יש ציבור גדול, גם אם דומם, של השׂמאל הציוני (כמו בכל מקום) . ויש ציבור ערבי גדול, מהמתקדמים והמערביים בעולם הערבי כולו. העיר נתונה תחת ענן הזיהום הקטלני מאיזור התעשׂיה בעמק זבולון (שמרעיל לנו את האוויר, אבל לא משלם שום מיסים עירוניים) מחד, ומאידך מאויימת על-ידי פעלתנותם הרעבתנית של אילי נדל"ן תאבי בצע. אלה גם אלה פוגעים בעברים-יהודים ובערבים באותה מידה, ללא שום אפליה. מצד שני, המחלוקות העמוקות הנובעות מהנושׂאים המדיניים אינן נוגעות באופן ישיר לזירה העירונית. נצא מהשטחים או נספח אותם – חיפה תהיה חלק מישׂראל בכל מקרה. יוצא שמכל בחינה אפשרית חיפה עשׂויה להיות מקרה בוחן מושלם למתכון שמציע ח"כ חנין לחברה הישׂראלית בכלל.

לא נותרה, אם כן, אלא שאלת השאלות, המתבקשת מאליה: בת"א-יפו היה זה דב עצמו שעמד בראש המרוץ לראשות העיריה. מי ת/יהיה המועמד/ת בחיפה?

על מדעיות הדו"ח של "אם תרצו"

פרופ ויגודה-גדות

פרופ' ויגודה-גדות

גם היום הטור אינו פרי עטי, אלא מכתב מאת פרופ' ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שנשלח בשבוע שעבר (30 מאי) לכלל חברות/י הכנסת. המכתב מפורסם כאן באישור כותבו, ומוגש כשירות לציבור לקראת הדיון בתביעת הדיבה של "אם תרצו", בה יעלה לדיון הקשר בין תנועות פשיסטיות לבין האסטרטגיא של הפצת שקרים מכוונת במסווה מדעי.

*** ******* ***

לכבוד חברי הכנסת
משכן הכנסת,
ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ {אנא ראו הבהרה של טיב הקשר בין ד"ר לבל וד"ר ברץ לדו"ח אם תרצו בקישור הזה, וגם תגובה מס' 1; אוֹרי}, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר – אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום – האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו – לא זו דרכה של האמת.

בברכה,
פרופ' ערן ויגודה-גדות
ראש בית הספר למדעי המדינה

כבוד 30 מאי, 2010

חברי הכנסת

משכן הכנסת,

ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו לא זו דרכה של האמת.

בברכה,

פרופ' ערן ויגודה-גדות

ראש בית הספר למדעי המדינה

המקרתיזם לא יעבור

פרופ בן-ארצי

מצורף בזאת מכתב שהגיע זה עתה לתיבת הדוא"ל שלי, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה, פרופ' יוסי בן-ארצי, המוקיע את הדו"ח של תנועת "אם תרצו" כנגד מרצים/ות לא-ציוניים/ות. אני מזדהה עם תוכן הדברים, ולפיכך הבאתי אותם כאן.

*** ******* ***

לחברות וחברי הסגל שלום רב,

אני מניח שכמוני גם אתם קיבלתם הבוקר את המייל שמצורף למטה, המתיימר לבקר את הנעשה באקדמיה בשמה המזויף של הציונות.

זהו מסמך מחפיר המבייש את שמה של האקדמיה, ואת ערכי היסוד עליה היא מושתתת, לא כל שכן הוא עומד בניגוד משווע דווקא לערכים הבסיסיים של התנועה הציונית אותה מתיימרים כותבי המסמך לרענן לכאורה, אך מטילים עליה קלון.

המסמך הזה נושא את ריחו הבאוש של המקרתיזם, ואת הרוח הרעה הנושבת מחלקים מסוימים בחברה הישראלית, רוח של לאומנות קיצונית, סתימת פיות והגבלת חירויות יסוד, גם זאת בניגוד משווע לרוח 'מגילת העצמאות' הנישאת בפי מחברי המסמך לשווא.

אוי לה לאקדמיה בישראל שהוציאה מקרבה ומקיימת בתוכה 'חוקרים' ו'מחקרים' שכאלה.  לא מהפכנים 'ציוניים' הם- אלא מוטנטים מסוכנים של הציונות, אבותיה ומייסדיה, ושל האקדמיה הישראלית.

הבה נוקיע את המסמך, מחבריו ומפיציו , אשר ברוב פחדנות  מסתתרים תחת 'שם שולח' ריק, כך שלא יוכלו לקבל אפילו תגובות ממכותביהם,

בברכה,

פרופ' יוסי בן-ארצי

רקטור

להמשיך לקרוא

מה מטרת המצור על עזה?

אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]

השׂמאל הלאומי – מדוע ולמה

תמונה: דניאל ברק

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.

יש שׂמאל ציוני

צילום: גיל יוחנן, ווינט

צילום: גיל יוחנן, ווינט

זו בשׂורה חיובית אחת שיצאה מהרחבה הקטנה בין בית יואל משה סלומון לרח' ריבלין, שהתחזתה אמש לרגע קט לככר ציון. אין זה דבר של מה בכך. בשנים האחרונות, בין המכות שספגנו מאז קמפ-דיוויד 2 ועד המלחמה בעזה, כבר לא היה ברור אם יש או אין.

בשׂורה חיובית שניה היא, שהשׂמאל הציוני הגיע לנקודת האפס. נכון, הפגנת שׂמאל שנערכת בעיר הכי ימנית, והכי פחות ציונית בישׂראל כיום, בערב בו מוכרע גורל אליפות המדינה בכדורגל בשני מגרשים במקביל ובשידור חי על המרקע, שקולה להתמודדת בבחירות עם מצע חברתי-סביבתי חודש וחצי אחרי מלחמה. אבל כשהשׂמאל הציוני, שבימיו הטובים הוביל את התנועה הציונית בכלל, את הישוב בארץ בפרט, הקים מדינה וחולל ניסים בקליטת עלייה ובפיתוח, מביא בערב נתון כ-2000 איש ואישה לככר, יש סיבה לדבר על סוף דרך.

וגם על תחילה של דרך חדשה. בשבועיים שהובילו להפגנה שמעתי (והשמעתי) ביקורת נוקבת על בחירת הססמא המובילה: "ציונים לא מתנחלים". מצד אחד, כיון שמדובר בססמא מפלגת ומרחיקה. אם אני מבין נכון את הלך הרוחות הציבורי, הרי שלציבור בכלל, ולשׂמאל בפרט, נמאס מפּלגנוּת ומסכסכנוּת. מצד שני, משום שיש כאן הפניית עורף לציונות ההיסטורית, המצליחה, זו שאינה מתעסקת בלאמר לאחרים מה לא צריך לעשׂות, אלא מפנה את משאביה לעשׂות מה שצריך.

וצריך לעשׂות המון דברים. אם נתעקש לדבר דוקא על ההתנחלויות ועל הנושׂא המדיני, הרי שצריך לעורר שׂיח ציבורי נרחב על התרחישים האפשריים במקרה של ישׂום עקרון החלוקה. איך נמנע חזרה על הכשלון המהדהד בטיפול במפוני רצועת עזה? מה יהיה מעמדו האזרחי של הציבור היהודי-עברי שיבחר להמשיך להתגורר בשומרון וביהודה תחת ריבונות פלשׂתינית? מתי ובאיזה אופן יש לערוך משאל עם בישובי גבול ערביים, המועמדים לחילופי שטחים? כיצד ייושבו מפוני שומרון ויהודה בתוך גבולות הקו הירוק באופן הידידותי ביותר לסביבה? השׂמאל הציוני, שקשר את גורלו בישׂום עקרון החלוקה, לא הובס. נהפוך הוא. כשראש הממשלה הליכודניק מחוייב (לפחות מן הפה לחוץ) לשתי מדינות לשני עמים, כשיו"ר האופוזיציא הז'בוטינסקאית מחזיקה בעמדה זהה, אין עוד צורך לשׂמאל להניף את דגל החלוקה. צריך להתחיל לדבר על איך לבצע אותה.

ובאותו הזמן, צריך להתחיל לדבר סוף סוף על עניינים אחרים. ויש, ברוך השם. הגיע הזמן להציע תכנית כלכלית שׂמאלנית, כזו שמעמידה במרכז לא את ההון אלא את האדם. הגיע הזמן לגבש סדר יום אזרחי, שיעקור את הריבונות מידי הרבנות. הגיע הזמן לקחת אחריות ציבורית על הארץ, על נחליה, על מאגרי המים שלה, על נופיה, על אוירהּ. הגיע הזמן לדרוש מהשלטון שקיפות מלאה בכל מעשׂיו. כבר מזמן בא הזמן. וכשישׂכיל השׂמאל הציוני לעשׂות את כל אלה, גם ככר ציון המקורית תקטן מלהכיל אותו.

עמלות הבנקים והסבר על שתיקת הבלוג

בשבועות האחרונים מתנהל סיבוב נוסף בקרב על עמלות הבנקים. מטעמים שיוסברו עוד מעט, נבצר ממני להשתתף בהילולה, על אף שמדובר בנושׂא הקרוב מאד ללבי. אבל לא אלמן ישׂראל. ידידי שוקי גלילי עודר במערכה במרץ, ואני מזמין את הציבור לעיין בשני טורים שכבר כתב בנושׂא: עמלות הבנקים א, ועמלות הבנקים ב. בקישור הבא תמצאו את דף הבית של המאבק, באתר המועצה הישׂראלית לצרכנות: מדוע צריך לבטל את עמלות העו"ש?

חולבים אותך

חולבים אותך

כשלעצמי, אני לא מסתפק בביטול עמלות העו"ש. את התכנית שלי עבור מערכת הבנקאות הישׂראלית הסברתי בעבר כאן (בטור שלא תזיק לו קצת עריכה, כשיהיה זמן). בקצרה, לתכנית יש שני חלקים:

  1. פתיחת שוק הבנקאות בישׂראל בפני בנקים זרים. כיום מנהל מספר מצומצם של בנקים קרטל חסר בושה. תחרות אמיתית מול בנקים מרחבי העולם תעמיד את הבנקים המקומיים במקומם ותפעל לטובת ציבור הלקוחות – אנחנו.
  2. הקמת רשת של בנקים תורניים – ללא ריבית ונשך – שתעניק לציבור את כל השירותים הבנקאיים הרגילים, תמורת עמלה קבועה במחיר עלות. בנוסף, הבנקים הללו יעניקו הלוואות קטנות – ללא ריבית ועם שמיטה – למשקי בית שקועים בחובות ולמי שרוצה להקים עסק קטן וזקוק/ה לעזרה בהתחלה.

כדאי להם לבנקים שיתחילו להקשיב לשוקי, כי מהתכנית שלי הם יסבלו הרבה יותר.

*** ******* ***

ועכשיו להסבר: בחודשים האחרונים נכנסתי להקפה האחרונה במירוץ לקראת הקביעות. משמע הדבר – הרבה מאד עבודה, וביחוד הרבה מאד כתיבה. מזה יוצא שאינני יכול להקדיש עוד אותיות ומילים למהפכה, לא בבלוג וגם לא בכמה וכמה מקומות אחרים. אז הפסקתי לכתוב.

זו אינה הודעת פרישה מהבלוגוספירא, רק פסק זמן ממושך. ב"ה לא ממושך מידי. מי שרוצה לעקוב בכל זאת אחרי הפעילות שלי, מוזמנ/ת לבקר באתר הויקי שהקמתי, המרכז את העבודה בכתה ואת המחקר עליו אני עמל: http://amitay.haifa.ac.il

נתראה ב-6 לפני המהפכה.