pic: christophermattix

[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]

אירוניא, מיוונית ???????? – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.

פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.

אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.

אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:

– היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
– מצוין, פשוט מצוין (i)

– בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
– מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)

– שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
– אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר אישר בית-הדין הצבאי בחיפה עסקת טיעון בפרשת ההתעללות בטירוני השריון. בגדר העסקא הודה צה"ל לראשונה כי ההתעללות בפלוגה ז' בגדוד 74 היא מסורת ארוכת שנים. על המעורבים בה הושתו עונשים קלים יחסית: חמישה חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת רב"ט (אחיה ראב"ד, וואינעט).

מי לא ידע ומי לא שמע? כל מי שהי(ת)ה בצבא ודאי ידע/ה. הרי מוסכם וידוע – לא רק כאן, אלא בכל צבאות העולם – שבטירונים יש להתעלל. בכל בסיס צבאי שהיית בו אי-פעם ראיתי (בדרך-כלל בחדר האוכל) את אמרתו השחוקה של הזקן: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך. האם ניתן להצדיק התעללות בטירונים לאור עקרון זה?

התירוץ הנשמע בדרך כלל הוא שרק כך ניתן להכשיר את הלבבות הצעירים להפגין אומץ לב בהגינם על המולדת. האמת היא שמעולם לא השתכנעתי בכך. אתלטים מעמידים את עצמם בסכנת פציעה חמורה מדי יום ביומו, כדי להשׂיג הרבה פחות. נגנים מתאמנים בלא-פחות משמעת והקדשה. והקרוב מכל – מילואימניקים. בעבר ובהווה, האם הם ערובה טובה פחות לבטחונה של המדינה, בהתחשב בתנאים הנוחים בהרבה בהם הם משרתים? האם הדרך היחידה להשׂיג דבקות במטרה היא באמצעות שבירת הנפש ובנייתה מחדש במדים ובנשק? לי תמיד זה נראה כמו תירוץ לסאדיזם.

ומה עם הבנות? שוב ושוב אנו שומעים על מקרים של הטרדה מינית במדים. ועל כל מקרה שאנו פוגשים בפומבי אפשר להניח עוד כמה וכמה וכמה שלא דווחו מעולם. מה יודעת כל אם עבריה מי יהיו המפקדים של בנותיה? האם יהיו ראויים לכך?

וכל זה מחזיר אותי למקומו של צה"ל במדינת המופת שלוקח לו השׂמאל הישׂראלי לכונן. במציאות של שירות אזרחי, יצטרך הצבא לפנות למתנדבים בדרך אחרת לגמרי. בתגמול כספי גדול יותר, כן. אבל לא רק. גם ביחס של כבוד אנושי, ואפילו בתנאי המחיה הבסיסיים. כך הגיב דרור כהנוביץ בבלוגו על הפרשה, על ימיו כטירון בחיל השריון:

נשלחנו מהבקו"ם לבסיס צוקי עובדה, אחד הבסיסים שהקימו האמריקאים לצה"ל אחרי הפינוי מסיני. הבסיס הוקם בתנאים שלא היו מוכרים עד אז בצה"ל, עם מערכת חימום וקירור מרכזי בחדרים. ממש בית מלון. סגל הפיקוד לא הפסיק להזכיר לנו שאנחנו חיילי שוקולד, "כוסיות" בלשונם, שבזמן שהחברים שלנו בחי"ר ישנים באוהלים רטובים אנחנו מתחממים בחדרים ממוזגים.

ולי זה נראה בסיסי ממש. הבחורים הצעירים המופקדים על בטחוני – אני רוצה עבורם את תנאים הטובים ביותר. משמעת כן. אבל גם יחס של כבוד. עוד באותו טור מעלה כהנוביץ את הסיבה ליחס האנושי הגרוע. המפקדים המתעללים, מעבר לכך שלא היו בעצמם יותר מאשר נערים מגודלים, היו הנפלים של הקורס המקצועי, אלה שהמפקדים לא רצו לידם בטנק. הרי זה גרוע בערך כמו לשלם שׂכר תחתיות למורות ולמורים.

כרגיל, הכל מתנקז חזרה לחינוך. פיקוד בקורס צבאי, מעבר לפן המקצועי שלו, הוא בגדר עבודה חינוכית לכל דבר. יתכן שבמקום בידי נערים יש להפקיד מלאכה זו בידי ותיקים ומנוסים דוקא, בסדיר ואפילו במילואים. וגם מפקדות שתהיינה כמה, כדי להבהיר עוד כמה יסודות בסיסיים ביחסי אנוש.

בעקבות החזרה לכותרות של נושׂא ההומופוביא (ליתר דיוק: רדיפת קהילת הלהט"ב) החל להתפתח כאן ובפייסבוק דיון מעניין סביב היחסים בין פרט לקהילה. האם יש טעם להתייחס לקהילות כחלק מחינוך לסובלנות ולכבוד הדדי? האם עצם ההגדרה של קהילה אינה מטשטשת את תחושת הפרט של כל אחת/ד מחבר(ות)יה? האם לא עדיף לחנך לכבד כל אדם באשר הוא, ללא קשר לקהילה אליו הוא משתייך?

צילום: אבי מספין

הרעיון ללמוד וללמד להתייחס לכל אישה ואיש באשר הן/ם הוא חיובי, ראוי, ולא מספיק. לפעמים אין ברירה אלא להתייחס למאפיינים המיוחדים של קהילות. זאת, בראש ובראשונה, משום שהם קיימים בשטח – הן המאפיינים הן הקהילות. תוך התעלמות מן המציאות אי-אפשר להביא שום תיקון. שנית, משום שלעתים קרובות דוקא המגדיר הקהילתי הוא גם מקור הבעיא, האפליה, שׂנאת החינם וכיו"ב.

למשל, קהילת יוצאות/י אתיופיא. לכאורה, יש מספיק סיבות "אובייקטיביות" המסבירות את המצב הבעייתי בה נתונה הקהילה. ראשית – גזענות לשמה. כמי שחיו למעלה מאלפיים שנה באפריקא השחורה, ובאו במגע עם האוכלוסיא המקומית, הפכו יהודיות/י אתיופיא לאפריקאיות/ים לכל דבר. כושיות וכושים (במלרע; נשמע הרבה יותר טוב). גזענות ואפליה על רקע צבע העור אינה תופעה חדשה, ואינה מוגבלת לעולם היהודי-ישׂראלי. הנה לנו סיבה אובייקטיבית לאפליה ולשׂנאת חינם – גזענות.

אבל לא רק גזענות. כמעט כל מי שעל(ת)ה מאתיופיא ניצב/ת בפני אתגר נוסף, קשה לא פחות. המעבר מחברה אפריקאית, חלקה כפרית, לחיים בחברה מערבית מודרנית, קשה מן הסתם הרבה יותר ממה שאנו (שלא חווינו זאת) יכולים להעלות בדעתנו. כאן כבר לא מספיק לכבד את האדם העומד מולנו, צריך להבין אותו. אם לא נבין מה הם בדיוק הקשיים, והיכן הם מגבילים את חופש הפעולה, כיצד נדע איך לתקנם? לא לחינם מונה כרב ראשי אתיופי בבת-ים דוקא בן ליוצאי-אשכנז, דובר אמהרית ונשׂוי לעולה מאתיופיא.

וכאילו אין די בשתי הסיבות הללו, האובייקטיביות, יש גם בעיות הנגרמות בכוונה. מקורה של הקהילה האתיופית אינו ידוע באופן מוחלט, אבל יש רגליים לסברה שמדובר בצאצאיה של הקהילה היהודית במצרים עילית (סודאן של ימינו), שחיה לה באמצע האלף הראשון לפנה"ס בייב (אלפנטיני). מן הסתם נוספו להם עם השנים עוד יהודים ממצרים רבתי, ואולי אף פליטים שנמלטו מחרבן מקדש חוניו בעקבות "המרד הגדול" ומהקטסטרופא שנחתה על יהדות מצרים בעקבות "מרד התפוצות".

מבחינה יהודית, המייחד את כל מרכיבי הקהילה הללו היא העובדה שלא מדובר ביהודים רבניים. יהודי ייב הקדומים קיימו מקדש משלהם, וחיי האמונה וההלכה שלהם מזכירים יותר את ימי בית-ראשון מאשר את היהדות המאוחרת יותר. גם יהדות מצריים היתה צדוקית מעיקרה. אין פלא שהממסד הרבני החרדי בחר להסתופף מאחרי הדרישה שיהדות אתיופיא תעבור גיור לחומרא. לדידה של הרבנות, מי שאינו רבני – אינו יהודי.

מבלי להבין מצב מיוחד זה אין סיכוי להבין את התלאות שפקדו מאות משפחות בפתח-תקוה עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית. מוכר וידוע הסיפור על כך שמוסדות חרדיים אלו ואחרים סרבו לקלוט תלמידות/ים אתיופיות/ים בעיקר מטעמי גזענות. אבל ידועה הרבה פחות הסיבה לכך שהרבנות מתעקשת על לימודים במסגרות דתיות בכלל. כשהציע שׂר החינוך, גדעון סער, להפנות את התלמידות/ים למוסדות החינוך הממלכתי, נענה בשלילה "משיקולים הלכתיים". השיקולים ההלכתיים הללו נובעים מתחושת החירום שחש הממסד הרבני החרדי לנוכח יהדות עתיקה שאינה רבנית.

יוצא שהפתרון לבעיא כאובה זו הוא לא רק במסגרת המלחמה בגזענות והנסיון להקל על העלייה האתיופית את ההסתגלות לישׂראל המודרנית – שתיהן מטרות ראויות ומוצדקות. הפתרון הוא בהיכרות מעמיקה יותר עם המסורת היהודית-אתיופית, ובהבנת המצב המורכב שיצרה עלייה זו מבחינה הלכתית. ואם יש בכך כדי לקעקע את ההגמוניא של הרבנית-חרדית על היהדות בת-ימינו, עוד יתכן מצב בו מתוך רצון להיטיב עם קהילה אחת קטנה ניטיב עם הציבור כולו.

ecce homo

אמש התפרסם ב-LA Times מאמר מאת ד"ר ניב גורדון, מדען המדינה באונ' בן-גוריון שבנגב. המאמר מנתח חלק מהעיוותים והעוולות שהם תוצאות האחזקה הישׂראלית בשומרון וביהודה, קובע שהפתרון הראוי והצודק הוא בשתי מדינות, וקורא לקהילייה הבינ"ל להחיל חרם "מדורג ורגיש לנסיבות" על ישׂראל. יצויין שמבחינת הניתוח לא מציע ד"ר גורדון שום דבר חדש או מפתיע. הוא מציג נקודת מבט מסויימת מאד (לטעמי, מוגבלת), אולי גם מחוסר היכולת לפתח טיעון מורכב במאמר קצר יחסית. השוֹס הוא כמובן הקריאה לחרם. מדוע?

לפני שאגש לשאלה זו, ברצוני להתייחס תחילה לדבריה של נשׂיאת אונ' בן-גוריון שבנגב, פרופ' רבקה כרמי, בדבר החריגה לכאורה מן החופש האקדמי. להבנתי, אין קשר בין פרשיה זו לשאלת החופש האקדמי כלל וכלל. נכון שד"ר גורדון פרסם את טורו כאיש אקדמיא, והזכיר את מקום עבודתו. סביר גם שזכה לבמה נקראת כל כך, דוקא משום ייחוסו האקדמי. נכון אפילו ש"הכיבוש" נחקר על-ידי ד"ר גורדון כחלק מעבודתו. עם זאת, את דעותיו הביע כאזרח. לכל הפחות, במאמר המקורי אין כל יומרה לטעון על רקע מדעי. את האומץ למעשׂהו לוקח הכותב מבניו ומחברותו במחנה השלום במשך שלושה עשׂורים. לא מהאקדמיא.

30 שנה במחנה השלום. אותו מחנה, פחות או יותר. הואיל ובעניין השלום קובע רק מבחן התוצאה, אין מנוס מהמסקנה שהמחנה הזה – שגם אני נמנה עליו – לקח כמה פניות לא נכונות לאורך השנים. המכעיס במעשׂהו של ד"ר גורדון הוא שבמקום להודות בכך ולהתחיל במחשבה חדשה ובמעשׂה חדש, הוא רץ לבקש עזרה מאומות העולם. ולא עזרה חיובית, כזו שתאפשר לכל הצדדים המעורבים ב"סכסוך" – ויש המון צדדים כאלה! – לרדת כמה ענפים למטה ולהתחיל לדבר. לא. עזרה בדמות טבעת חנק, מדורגת ורגישה לנסיבות. דומני שכך מאלפים כלבים.

הפניה לגורמי חוץ מזכירה לי גם את הקטסטרופא של הורקנוס ואריסטובולוס. שני בנים של אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, מתחרים על המלוכה והכהונה הגדולה. אריסטובולוס היה נמרץ ומוכשר יותר. להורקנוס עמדה חתרנותו הבלתי-נלאית של של אנטיפטרוס, יועצו האדומי. הוא היה בעל הרעיון לפנות לרומאים. בדור הבא הגיע הורדוס. בדור אחריו שעבוד ישיר לרומא. אח"כ חורבן וגלות. כך הסתיימה הריבונות השנייה. הבה נלמד מן ההיסטוריא, כדי שלא נאלץ לחזור עליה.

הפניה לגורם חוץ הוא צעד של ככלות כל הקיצים. אבל הקיצים עוד לא כלו. צאו החוצה מהמיזוג, ותבינו בדיוק על מה אני מדבר. קריאה לחרם כמו זו של ד"ר גורדון היא לא יותר מתרומה צנועה לשׂנאת ישׂראל. תועלת קשה להאמין שתצא ממנה. ובכל זאת, ברוח חודש אלול, חשוב ללמד זכות. לפיכך אומר, שלפחות ד"ר גורדון עשׂה משהו. מיותר ומזיק, אבל עשׂה. וכיון שמחרמות לא ניושע, חובה עלינו – מחנה השלום – להציע תכנית חלופית. דרך חדשה לשלום. הכדור אצלנו. למי למסור?

שוב חינוך, והפעם בענייני פדגוגיא ממש. ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. מקור המילה הוא ביוונית, והיא תצריף של paid (ילד) ו-agoge (הולכה). בקדמוניות היוונים היתה הולכת הילדים תפקידו של עבד מחונך, שנרכש לצורך המלאכה. הוא היה המחנך האישי, מקנה כסף אדוניו. הרומאים נהגו לבוז ליוונים על כך, שהם מפקידים את חינוך הדור הבא בידי עבדים ולא בידי בני-חורין. בעניין הזה אני עם הרומאים.

בהקשר זה אני ממליץ בחום לקרוא את סיפורה של הצפרדע המחנכת, שפחת קבלן במערכת החינוך של ת"א-יפו. תקציר: מורה מבטיחה וחדורת חדוה עברה כתוצאה מקיצוצים מהעסקה מלאה לעבדוּת-קבלן. אין ימי מחלה, אין זכויות סוציאליות, אין משׂכורות בזמן חופשים. אין גם השתלמויות. כן יש עבודות מזדמנות, חובות מצטברים, תיסכול הולך ורב. ושאלה אחת חדה וידועה: האם זו מערכת החינוך בה אנו מעוניינים עבור הדור הבא?

מה יגיד על זה הבוס?

כיצד לצאת מן הביצה? הדרך היעילה ביותר היא כמובן באמצעות התארגנות. הצפרדע וחברותיה צריכות לפנות לאירגון "כח לעובדים", ולבקש גם כח לעובדות.

ועוד הערה קטנה: סיפרה הצפרדע שעת הבחירה במסלול חיים זה יצאה הצפרדע מהנחה שמורים אף פעם אינם חסרים (ולפיכך, תמיד תהיה לה עבודה). והרי היא הנחה שגויה. מורים חסרים זה למעלה מדור. קשה להכחיש שגברים הם לרוב בגדר מיעוט מובהק בחדר המורות. השבת סוג של איזון צריכה גם היא להיות מטרה של מערכת החינוך.

המפתח להבנתי הוא השׂכר. המצב אליו יש לשאוף הוא שמשׂכורת הוראה כפולה מספיקה לחיים של כבוד ורווחה בלב המעמד הבינוני. עדיין רחוק, אבל יעד לשאוף אליו. בינתיים, להתארגן!

בטור אמש מתחתי ביקורת על התכנית שהציע יואב רובין ז"ל לקראת מימוש הציוויים המקראיים על שמיטה ויובל. עכשיו הגיעה העת להעמיד את רעיונותי שלי למבחן הביקורת. נקודת המוצא שלי זהה לזו של יואב – שעבוד מצרים. להבנתי, כל בעל חוב הוא בגדר עבד. לא לחינם אנו קוראים לנכס ממושכן "משועבד". שוב כמו יואב, אני מייחס חשיבות רבה לא רק להיבט החוקי-כלכלי של עבדות-החוב, אלא גם להיבט הנפשי-רוחני שלה. מצרים, כזכור, היא מצב תודעה.

שזה מה שתשמעו בבנק - תתארו לכן/ם

איור: דניאל מורגנשטרן

תורה שבעל-פה, שאין לי דרך להוכיחה או להפריכה, גורסת שכ-70% ממשקי-הבית בישׂראל נתונים בחוב זה או אחר. לרוב מדובר במשיכת יתר (מינוס בבנק, אובערדראפט), משכנתא, או שניהם. גם אם מספר זה מוגזם במידת מה, אין ספק שמשקי-בית רבים נתונים בחוב משמעותי. מי מאתנו אינו מכיר חבר או קרובת משפחה שנתונם בחוב מעיק? מי מאתנו (שכבר הספיק להקים משק בית משלו) לא היה נתון בחוב בזמן זה או אחר?

אמנם, לא כל החובות דומים זה לזה. אני, לדוגמא, קניתי לי זה עתה בית משלי. לשם כך לקחתי משכנתא לא-מבוטלת. ביתי החדש אכן משועבד לבנק, אך אני – על אף ההתחייבות הכספית שקבלתי על עצמי – התקרבתי צעד נוסף להיות בן-חורין. אבל יש גם מקרים אחרים. מדאיגים ביותר הם המקרים בהם נקלעת משפחה לחובות שוטפים לבנק, המגיעים לעתים לרבבות ואף למאות-אלפי שקלים. משקי-בית עניים יותר עלולים להקלע למשבר דומה, ואף חריף יותר, בשל חובות קטנים בהרבה. לעולם מכבידה המציאות יותר על המעמדות הנמוכים.

ביחס לשמיטה, בולט ביותר לעין ההבדל בין תנאי המשק עת ביטולה המעשׂי (תקנת הפרוזבול של הלל הזקן לפני כאלפיים שנה) לבין תנאי המשק בן ימינו. הלל הזקן פעל לעקיפת שמיטת החובות מתוך כוונה להקל על העניים, שנתקלו בקושי חריף להשׂיג הלוואה ערב שנת השמיטה. היום, לעומת זאת, קל להכנס לחוב, בכל עת ובכל שעה. יותר מכך, הבנקים השונים (ואף מלווים בריבית קצוצה בשוק האפור) מוצאים לנכון להשקיע כסף בפרסום ההלוואות שהם מציעים לציבור. מה השתנה?

מההיבט ההלכתי, התשובה ברורה. לאורך השנים תוקן והורחב גם "היתר העסקא", הלכה שתוצאתה בימינו מעוללת לאיסור הנשך את שעולל הפרוזבול לשמיטה. כיום מצויד כל בנק ב"היתר עסקא" מטעם רבנות זו או אחרת, המתיר לו לגבות (ולתת) ריבית ככל העולה על רוחו ומעלה את ריווחו. אם בימי הלל היתה הלוואה לעני בגדר צדקה, היום היא עסק משתלם למדי.

מדוע? התשובה לכך נעוצה באופן בו מתמודד כל אדם עם חובו. בסופו של דבר, הבנק דורש ומשׂיג את שלו. ברגע האמת נאלץ משק-בית להתמודד עם החוב. אז אפשר להעזר בהורים, למכור איזו דירה עודפת (אם יש), לשעבד איזה נכס במשכנתא שאין עימה הגברת החופש, אלא רק החלפת חוב בחוב. בכל הדרכים הללו, המרוויח הגדול הוא הבנק. ברוב המקרים, הבנק נמצא בבעלות בעל-הון, ומחלק דיווידנדים לבעלי-הון נוספים. יוצא שמנקודת מבט חברתית, השיטה הכלכלית של חובות קלים למשקי-בית היא בסך הכל מכשיר נוסף בידי ההון הגדול לנתב אליו הון נוסף משאר המעמדות. מכשיר מובהק להעמקת פערים כלכליים.

כיצד  מתמודדים עם כל זה? כרגיל אולי, התשובה הראשונה היא: חינוך. חלק משמעותי מלימוד החשבון והמתמטיקא במערכת החינוך צריך להיות מכוון להתמודדות עם ניהול תקציב ואיזונו. ודאי שיש בכך תועלת מרובה בהרבה מאשר ביכולת לחשב שטחו של משולש תוך שימוש בנוסחאות סינוסואידיות. דור שלם שילמד חשבונאות כחלק מתכנית הלימודים הכללית, ידע טוב יותר בהרבה כיצד להמנע מנסיבות כלכליות הגוזלות את חירותו.

אבל אי-אפשר לחכות דור שלם, ואי-אפשר לחנך ללא דוגמא אישית. הצעד הראשון לעבר הגשמה כלשהי של עקרונות השמיטה והיובל צריך לעבור דרך ישׂום בשטח של בנקאות תורנית. ראשית, ללא נשך וללא ריבית. חסכונות יוצמדו למדד או למט"ח. משיכת-יתר תאושר (או לא) על-ידי עובד/ת הבנק בכל מקרה לגופו – אך בכל מקרה ללא ריבית. במקרה הצורך תאושרנה הלוואות נוספות שתהיינה כפופות לכללי השמיטה, תוך חישוב מדוקדק של הסיכון שהיא יוצרת בכל הלוואה והלוואה. חוץ מזה יספקו הבנקים הללו את כל השירותים הרגילים, תמורת דמי-חבר חודשיים, מותאמים לסוג החשבון.

כל משק-בית המצוי בחובות מהסוג הרע יוכל להצטרף כחבר לבנק התורני, שיסייע לו לצאת מן החוב, באמצעות הלוואה נטולת-ריבית וחינוך לניהול נבון ומאוזן של משק הבית. משק-בית כזה יתחייב לסגור את כל חשבונותיו בבנקים לא-תורניים, ולנהל את כל עסקיו מבנקים תורניים (עד שסיים לשלם את חובו, או עד שנת השמיטה הקרובה). מאידך, יוכלו להצטרף גם משקי-בית איתנים כלכלית לבנק התורני. הללו יהנו מכל התנאים הנוחים, ויזכו לעדיפות מסויימת בקבלת הלוואות נטולות-ריבית בעתיד.

מטרה אחת של יוזמה כזו היא ללמד את הציבור לצרוך באופן מחושב ומבוקר. מעבר לתועלת הסביבתית שבמגמה כזו (שגם לה יתרונות כלכליים, אבל על כך ב"ה בפעם אחרת), דומני שהתנהלות כספית מושׂכלת של ציבור האזרחים תועיל למשק בטווחים הבינוני והארוך. המפתח הוא, בסופו של דבר, מציאת האיזון הנכון בין צריכה לבין חסכון. התנהלות נבונה של שכבות רחבות בציבור תקנה למשק כולו מידה של גמישות, שתאפשר צמיחה בריאה בשנים הטובות והתמודדות בכבוד בשנים הרעות.

ומה בטווח הקצר? אין ספק שהצגת תכנית כלכלית כזו על-ידי המדינה תתקבל על-ידי שוק ההון בחשדנות רבה ביותר. יש להניח שכלי-התקשורת יתמלאו איומים על "מדינת הלכה", "מכירת חיסול", ו"הברחת בעלי-ההון מן הארץ". יש להניח גם שככל שתתרחב תופעת הצריכה המחושבת, כן תחול, לפחות בראשונה, האטה בפעילות הכלכלית במשק. פחות צריכה כלומר פחות כסף עובר ידיים. תחילתו של משבר אפשרי.

כדי להמנע ממשבר, צריך ללוות תכנית כלכלית כזו בצעדים משלימים. צעד אחד כזה יהיה גיבוי ההלוואות לפדיון עבדים בהלוואות להקמת עסקים קטנים. ללא עול הריבית, ותוך ליווי צמוד של הבנק, יוכלו יזמות ויזמים מתוך הציבור לצאת לדרך כלכלית חדשה ומשתלמת. מנוע צמיחה לא מבוטל, אם יכֻוַּן כיאות. בנוסף, במקרי חירום, יהיה אפשר לנקוט אמצעים נוספים כמו העלאה כלשהי של שׂכר המינימום (אצל המעמדות התחתונים מִתרגם גידול בהכנסה באופן הישיר ביותר לגידול בצריכה), או קיצוץ כלשהו במע"מ (שיוזיל את המחירים, ויעודד קונים). עם יד חכמה על הטימיון, אפשר לצלוח מהלך כזה בבטחה יחסית.

ובחזרה לנקודת ההתחלה, ליוסף במצרים. מספרת לנו התורה שיוסף הוא אבי השעבוד הקפיטליסטי, שעבוד שחל על מצרים תחילה, וכשהגיע פרעה ש"לא ידע את יוסף", הוחל אף על ישׂראל, וביתר שׂאת. כיום אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, החורז לזה של יציאת מצרים. אז היינו לעם. היום אנחנו נדרשים להחליט איזה מין עם נהיה. הקרקע בשלה והשעה כשרה למהלך שיהפך את השעבוד על פניו. שבכל דור ודורו חייב אדם לראות את עצמו…

בשבוע שעבר התפרסם במדור חברה ב-NRG טור של קובי אריאלי, תחת הכותרת "עמוק בארון הספרים היהודי". תמצית המאמר היא שהקהילה הגאה בחרה לה את האויב הלא-נכון. לא החרדים, שבעצם אינם מבינים דבר בהומוסקסואליות, ונעולים עדיין על השבת. דוקא החילוניים, הקרובים יותר ללהט"בים ואמורים להזדהות אתם, ובכל זאת הומופובים למפרע – הם האויב האמיתי.

ילבינו כשלג

טיעון נוסף, אותו מביא אריאלי בשׂיא דבריו, נוגע לח"כ נסים זאב. ח"כ זאב מתואר בתור  הח"כ החרדי השולי ביותר, הבלתי חשוב ביותר, זה שכולם קצת מתביישים בו ולא ממש מבינים מה הוא עושה שם. אמירה מעניינת כשלעצמה. אבל לא נכונה כלל העובדה שהוא הפוליטיקאי החרדי היחיד שמזוהה כנושא דגל המאבק בהומואים.

הנה, למשל, דבריו של אלי ישי, דמות שאינה שולית כלל וכלל:  הקרנת הסרט יוסי וג'אגר היא הטלת רפש וטומאה בילדי ישראל, וגם – הומואים ולסביות הם אנשים חולים. לא כל-כך נעים. הרב דוד בצרי מצטרף לאבחנה הרפואית לעיל. שלמה בניזרי, מצדו, מאשים את ההומואים באחריות לרעידות האדמה בארץ. (מראי מקום לכל אלה).

דוקא עניין רעידת האדמה מעלה שאלות מעניינות. ראשית, האם אנחנו שׂבעי/ות-רצון באופן יחסי מהמצב הסייסמי. כלומר, הרבה צרות יש לנו כאן, מכל מיני סוגים וצורות, אבל רעידת אדמה גדולה כבר מזמן לא היתה. בהתחשב במיקומה של ארץ-ישׂראל על השבר הסורי-אפריקני, אין מנוס מהמסקנה שעומדת לנו זכותם של ההומואים בעניין הזה.

למי תודה?

מה שמחזיר אותי לרעש הגדול האחרון ממנו סבל "הישוב". בשבת כד בטבת, יום השנה החדשה 1837, זעזע רעש גדול את צפת. האבדן בנפש עלה לכדי 2000. הקהילה נחרבה כמעט עד היסוד, ושׂרידיה התפזרו ברובם. אחרים, שלא היו בשטח כשהכה בו חרון האל, נהרו לאחר מכן אל העיר, כרואים באסון סימן ברור לחבלי משיח. כנראה שאיש לא עמד על המשמר באותן שנים.

ולסיום, האויב הישיר, החמור והאמיתי של הקהילה: החילונים. אלה שמצויים בסצנה, שערים לה, שעסוקים בה ובכל זאת משמרים את דעותיהם הנלוזות, את השמרנות הקנאית שלהם ואת ההומופוביה המודחקת שלהם. לטענה כזו אין לי אלא להציג שוב ושוב את אותה השאלה: מה תפקידם של הפסוקים הנפסדים ביצירתה ובהמשכה של אותה שמרנות קנאית. כל מי שמשמר קנאות, שׂנאה והסתה לרצח, הרי הוא אויב השלום. דע את אויבך.