אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.

צילום: גיל יוחנן, ווינט

זו בשׂורה חיובית אחת שיצאה מהרחבה הקטנה בין בית יואל משה סלומון לרח' ריבלין, שהתחזתה אמש לרגע קט לככר ציון. אין זה דבר של מה בכך. בשנים האחרונות, בין המכות שספגנו מאז קמפ-דיוויד 2 ועד המלחמה בעזה, כבר לא היה ברור אם יש או אין.

בשׂורה חיובית שניה היא, שהשׂמאל הציוני הגיע לנקודת האפס. נכון, הפגנת שׂמאל שנערכת בעיר הכי ימנית, והכי פחות ציונית בישׂראל כיום, בערב בו מוכרע גורל אליפות המדינה בכדורגל בשני מגרשים במקביל ובשידור חי על המרקע, שקולה להתמודדת בבחירות עם מצע חברתי-סביבתי חודש וחצי אחרי מלחמה. אבל כשהשׂמאל הציוני, שבימיו הטובים הוביל את התנועה הציונית בכלל, את הישוב בארץ בפרט, הקים מדינה וחולל ניסים בקליטת עלייה ובפיתוח, מביא בערב נתון כ-2000 איש ואישה לככר, יש סיבה לדבר על סוף דרך.

וגם על תחילה של דרך חדשה. בשבועיים שהובילו להפגנה שמעתי (והשמעתי) ביקורת נוקבת על בחירת הססמא המובילה: "ציונים לא מתנחלים". מצד אחד, כיון שמדובר בססמא מפלגת ומרחיקה. אם אני מבין נכון את הלך הרוחות הציבורי, הרי שלציבור בכלל, ולשׂמאל בפרט, נמאס מפּלגנוּת ומסכסכנוּת. מצד שני, משום שיש כאן הפניית עורף לציונות ההיסטורית, המצליחה, זו שאינה מתעסקת בלאמר לאחרים מה לא צריך לעשׂות, אלא מפנה את משאביה לעשׂות מה שצריך.

וצריך לעשׂות המון דברים. אם נתעקש לדבר דוקא על ההתנחלויות ועל הנושׂא המדיני, הרי שצריך לעורר שׂיח ציבורי נרחב על התרחישים האפשריים במקרה של ישׂום עקרון החלוקה. איך נמנע חזרה על הכשלון המהדהד בטיפול במפוני רצועת עזה? מה יהיה מעמדו האזרחי של הציבור היהודי-עברי שיבחר להמשיך להתגורר בשומרון וביהודה תחת ריבונות פלשׂתינית? מתי ובאיזה אופן יש לערוך משאל עם בישובי גבול ערביים, המועמדים לחילופי שטחים? כיצד ייושבו מפוני שומרון ויהודה בתוך גבולות הקו הירוק באופן הידידותי ביותר לסביבה? השׂמאל הציוני, שקשר את גורלו בישׂום עקרון החלוקה, לא הובס. נהפוך הוא. כשראש הממשלה הליכודניק מחוייב (לפחות מן הפה לחוץ) לשתי מדינות לשני עמים, כשיו"ר האופוזיציא הז'בוטינסקאית מחזיקה בעמדה זהה, אין עוד צורך לשׂמאל להניף את דגל החלוקה. צריך להתחיל לדבר על איך לבצע אותה.

ובאותו הזמן, צריך להתחיל לדבר סוף סוף על עניינים אחרים. ויש, ברוך השם. הגיע הזמן להציע תכנית כלכלית שׂמאלנית, כזו שמעמידה במרכז לא את ההון אלא את האדם. הגיע הזמן לגבש סדר יום אזרחי, שיעקור את הריבונות מידי הרבנות. הגיע הזמן לקחת אחריות ציבורית על הארץ, על נחליה, על מאגרי המים שלה, על נופיה, על אוירהּ. הגיע הזמן לדרוש מהשלטון שקיפות מלאה בכל מעשׂיו. כבר מזמן בא הזמן. וכשישׂכיל השׂמאל הציוני לעשׂות את כל אלה, גם ככר ציון המקורית תקטן מלהכיל אותו.

בשבועות האחרונים מתנהל סיבוב נוסף בקרב על עמלות הבנקים. מטעמים שיוסברו עוד מעט, נבצר ממני להשתתף בהילולה, על אף שמדובר בנושׂא הקרוב מאד ללבי. אבל לא אלמן ישׂראל. ידידי שוקי גלילי עודר במערכה במרץ, ואני מזמין את הציבור לעיין בשני טורים שכבר כתב בנושׂא: עמלות הבנקים א, ועמלות הבנקים ב. בקישור הבא תמצאו את דף הבית של המאבק, באתר המועצה הישׂראלית לצרכנות: מדוע צריך לבטל את עמלות העו"ש?

חולבים אותך

כשלעצמי, אני לא מסתפק בביטול עמלות העו"ש. את התכנית שלי עבור מערכת הבנקאות הישׂראלית הסברתי בעבר כאן (בטור שלא תזיק לו קצת עריכה, כשיהיה זמן). בקצרה, לתכנית יש שני חלקים:

1. פתיחת שוק הבנקאות בישׂראל בפני בנקים זרים. כיום מנהל מספר מצומצם של בנקים קרטל חסר בושה. תחרות אמיתית מול בנקים מרחבי העולם תעמיד את הבנקים המקומיים במקומם ותפעל לטובת ציבור הלקוחות – אנחנו.
2. הקמת רשת של בנקים תורניים – ללא ריבית ונשך – שתעניק לציבור את כל השירותים הבנקאיים הרגילים, תמורת עמלה קבועה במחיר עלות. בנוסף, הבנקים הללו יעניקו הלוואות קטנות – ללא ריבית ועם שמיטה – למשקי בית שקועים בחובות ולמי שרוצה להקים עסק קטן וזקוק/ה לעזרה בהתחלה.

כדאי להם לבנקים שיתחילו להקשיב לשוקי, כי מהתכנית שלי הם יסבלו הרבה יותר.

*** ******* ***

ועכשיו להסבר: בחודשים האחרונים נכנסתי להקפה האחרונה במירוץ לקראת הקביעות. משמע הדבר – הרבה מאד עבודה, וביחוד הרבה מאד כתיבה. מזה יוצא שאינני יכול להקדיש עוד אותיות ומילים למהפכה, לא בבלוג וגם לא בכמה וכמה מקומות אחרים. אז הפסקתי לכתוב.

זו אינה הודעת פרישה מהבלוגוספירא, רק פסק זמן ממושך. ב"ה לא ממושך מידי. מי שרוצה לעקוב בכל זאת אחרי הפעילות שלי, מוזמנ/ת לבקר באתר הויקי שהקמתי, המרכז את העבודה בכתה ואת המחקר עליו אני עמל: http://amitay.haifa.ac.il

נתראה ב-6 לפני המהפכה.

לא נותן לו אצבע

השבוע אשרה הכנסת את חוק המאגר הביומטרי. לכאורה, עוד נצחון לכוחות השחור. למעשׂה, הישׂג מרשים לנאבקים נגד החוק וצעד חשוב לקראת דמוקרטיה ישירה. הנה מדוע:

היוזמה להקים את המאגר הביומטרי, בראשות ח"כ מאיר שטרית (ואשתו רותי?) מתחלקת לשניים: החלק הראשון, שעליו כמעט שאין מחלוקת, שואף להנפיק לכל אזרחי/ות המדינה תעודות זהות מתוחכמות, שיהיה קשה מאד לזייף, ושתאפשרנה רמת זיהוי גבוהה יותר של נושׂא(ת)ן. הערמת קשיים על זייפני מסמכים היא מבורכת, ויכולה להועיל במגוון גדול של מקרים. ודאי שיש בה כדי להועיל להתפתחות של דמוקרטיא ישירה, בה יתבקש הציבור להצביע לעתים מזומנות יותר מאשר פעם בשנתיים וחצי. החלק השני, השנוי במחלוקת חריפה, שואף להקים מאגר נתונים לאומי שיכלול טביעות אצבע, תווי פנים ושאר פרטים מזהים וביוגרפיים לגבי כל אחת ואחד בציבור. מה יקרה כאשר יזלוג מאגר נתונים זה לידי ארגוני טרור בינלאומיים, חוגי הפשע המאורגן, וסתם פקידים מושחתים במשׂרדי הממשלה השונים? את זה יכול/ה הקורא/ת לדמיין לבד ללא עזרתי.

והיכן ההישׂג שדיברתי עליו? קודם כל, בדחיית הקמת המאגר הכולל. כוונתם המקורית של שטרית וחבורתו היתה להתחיל להקים את המאגר תיכף ומייד, ולחייב את כלל הציבור להרשם בו. בפועל, המאגר שיוקם יכלול רק אזרחיות/ים שתתנדבנה להרשם בו. אמנם, ברור שברגע שיאושר התקציב נוצף בשלל פרסומות הקוראות לנו להצטרף למהפכה הביומטרית, ושתסברנה לנו אילו ברכות תצמחנה מכך. אלא שאותן פרסומות ממש תשרתנה גם את תנועת הסירוב הקמה והולכת כבר עתה. ככל שהממשלה תשתדל יותר לשכנע לטובת המאגר, כן תזכה ההתנגדות לפרסומת חינם.

שנית, בהיסח הדעת ממש הושׂג כאן הישׂג דמוקרטי ישיר מרשים. בעקבות תנועת מחאה אזרחית, שהעניקה רוח גבית לכמה צדיקים/ות גם בכנסת, המדינה, ויתרה המדינה על סמכותה לכפות מדיניות על האזרחים, והעמידה עניין בעל חשיבות גבוהה לבחירת הציבור. רוצים – יתנו אצבע. לא רוצים – לא יתנו. לדעתי יש כאן צעד וחצי לטובת דמוקרטיה ישירה: לא רק שמאבק ציבורי הצליח להכתיב לכנסת הנציגים מדיניות, אלא שהמדיניות מחזירה את הכדור לידי הציבור.

שלישית, יש כאן צעד חשוב לכיוון האחריוּתִיוּת (accountability). החוק החדש קובע עונשים חמורים למדי נגד מי שיעשׂה שימוש לרעה בנתוני המאגר. להלן מתוך הידיעה שקושרה לעיל:

שנה עד שבע שנות מאסר, כלפי עובדים או אזרחים שישתמשו בנתוני המאגר שלא כדין […] מי שישׂיג נתונים מהמאגר הביומטרי במישרין או בעקיפין או מי שיעשׂה שימוש שלא כדין, דינו יהיה שבע שנות מאסר. אדם שימסור אמצעי זיהוי ביומטריים ומי שלא ינקוט אמצעים סבירים לשמירת סודיות ואבטחת המידע, יהיה צפוי לעונש של חמש שנות מאסר […] מי שיערוך השוואה בין אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מאדם לבין אמצעי זיהוי שבמסמך הזיהוי יקבל עונש מאסר של שלוש שנים. מי שיגרום ברשלנות לגילוי אמצעי זיהוי דינו יהיה שנת מאסר. ראש הרשות שלא יעשׂה הכל למנוע את העבירות יידון לחצי שנת מאסר.

ביחוד מוצא חן בעיני הסעיף האחרון. כיון שתחת "הכל" ניתן לכלול גם ריצה בעירום מלא ברחובות תוך זעקות שבר "אל תעשׂו שימוש בלתי-ראוי בנתוני המאגר הביומטרי", יש כאן פתח רחב להרשעות. אין כמו עונשי מאסר כדי לכפות אחריות מיניסטריאלית. את העקרון שנקבע כאן נוכל להחיל בעתיד גם על דירקטוריונים של מפעלים מזהמים, על שׂרים שמשׂרדיהם מעסיקים עבדי קבלן מתחת לשׂכר המינימום, ועוד כיד הדמיון הטובה.

טוב, בסדר, אולי בכל זאת...

אבל – (וכי העליתן על דעתכן שהטור הזה יסתיים ללא "אבל"?), כל זה לא מספיק! כל נקודות האור שמצאתי תלויות בנכונות של כולנו להמשיך ולהאבק נגד המאגר הביומטרי. אם לא נרים קולנו עכשיו, הציבור התמים יאמין לפרסומות ויצטרף בהמוניו. אם נשקוט על השמרים במהלך השנתיים שמקציב לנו החוק, נמצא את עצמנו מתוייגים ומאופסנים, עם פחות פרטיות ויותר סכנות.

את המאבק יש לקיים בכמה דרכים. ראשית, צריך ליצור לחץ ציבורי להחמרת הענישה. עובד/ת ציבור שת/ידליף נתונים מתוך המאגר צריך לקבל שבע שנים בפנים בלי שאלות ובלי שום שיקול דעת. מי שיעשׂה שימוש לא חוקי בנתונים צריך יכנס לכלא ל-20 שנה. את סעיף הרשלנות אפשר בשקט להגדיל ל-3 שנים, ועל כשלון בתחום האחריות המיניסטריאלית יש לגזור 3 שנים, ואולי אפילו 5. אם המערכת כה בטוחה כמו שח"כ שטרית חוזר ומבטיח לנו, ודאי שלא צריכה להיות לגורמים העוסקים בדבר בעיא עם עונשים כבדים יותר. הרי הכל יהיה בסדר, לא?

הערוץ השני של המאבק נגד המאגר הביומטרי יתרכז בתחום הרישום. ככל שהרישום יהיה נמוך יותר, כן יהיה קשה יותר להעביר את החוק המלא בעוד שנתיים (או ארבע). על חזית הסרוב להפוך את ההצטרפות למאגר למשהו מביך, לא אופנתי, סוג של אות קלון. כאן נתחרה ראש בראש מול טובי המוחות של משׂרדי הפרסום, שישומנו בכספי ציבור. כמה יצירתיות וקולניות אנחנו יכולות להיות?

הערוץ השלישי יפעל בדרך שונה לחלוטין. הרחק מעין הציבור, בהצנע ובהחבא, תפעל לה חוליה קטנה ומובחרת של האקרים מנוסים. הללו יעשׂו ימים כלילות בבדיקת דרכי הגישה למאגר, יפעילו את כל התחבולות הידועות (ועוד כמה שתומצאנה במיוחד לרגל העניין), כדי לפרוץ למאגר ולגנוב את נתוניו. ולכשיעשׂו זאת, יתייצבו עם עורכי דינם מול התקשורת ויגידו: הנה, פרצנו למאגר הביומטרי. נראה לכם שבין-לאדן יצליח גם?

ח"כ ניצן הורוביץ

לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:

**** ******* ****

הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין

שלום לכולם

לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.

וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:

האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?

אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.

לקריאה נוספת (שלא יגידו חתמנו ולא קראנו…)

פרשת לך לך/ הרב ד"ר יהודה ברנדס אנשי רוח בעצומה לשר

הרב יובל שרלו מה אמרה הוועדה? וגם כאן

הבלוג של שחר אילן וקצת מהצד השני וגם כאן

כתובות:

• השר ישראל כץ:   פקס: 02-6663005  02-6496525  דואר אלקטרוני: perezi@mot.gov.il , yiskatz@knesset.gov.il

• דובר משרד התחבורה:

ניתן לחזור אלי בנושא , או בכל הערה או הארה.

דורון גרינטל   054-4625679   dgreental@gmail.com

בברכה,
ח"כ ניצן הורוביץ
סיעת התנועה החדשה – מרצ

דף העידכונים בפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/Nitzan-Horowitz/66398526339

למען הסביבה, אנא נסו להימנע מהדפסת מייל זה. רואים רחוק, חושבים ירוק!

—
"עבודה שחורה: פועלים למען מדינת רווחה"
www.blacklabor.org
דוא"ל לפניות: blacklabor@gmail.com

ספרו האחרון

הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):

*** *** ***

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.